הסדר העולמי החדש – משברונה
משברים עולמיים גדולים הם בסיס לשינוי בסדר העולמי החדש.
הסדר העולמי של המאה ה-19 עוצב בקונגרס השלום של וינה 1814-1815 אחרי תבוסתו הסופית של נפוליאון בונפרטה, במה שקרוי "הקונצרט של אירופה". הדיונים התנהלו בהובלת המנצחות – רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה.
בקונגרס עוצבה פניה של אירופה למאה השנים שלאחר מכן, הוחזרה הריבונות למדינות שנכבשו ע"י נפוליאון. צרפת חזרה למידותיה המקוריות והובטח שהיא לא תתעצם כמו בימיו של נפוליאון. שוויץ הוכרה כנייטרלית ואוסטריה זכתה לנתחים מאיטליה של היום. בקונגרס הגיעו להסכמה על זכותן הריבונות של המדינות ועל מניעה הדדית של פלישת מדינה אחת לאחרת ועוצב מאזן כוחות שירתיע מדינה סוררת. הסדר שעוצב בקונגרס נשמר לא בגלל שהיתה הסכמה מלאה על ההחלטות אלא בגלל שלכל מדינה היה עדיף לשמור על הרעיון המסדר.
הסדר העולמי של המאה ה-20 עוצב מתוך שתי מלחמות עולם. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ולאחריה הוקם חבר הלאומים, שהיה חלק מחזון 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו וילסון: "חבר כללי של אומות חייב להיווצר תחת תנאים מסוימים, על מנת לאפשר ערבויות הדדיות לעצמאותן המדינית ושלמותן הטריטוריאלית של אומות קטנות וגדולות כאחת".
החזון עסק בין היתר גם בכינון ברית של שלום חופשי, חופש שייט, הסרתם של חסמים כלכליים וביסוס של מסחר שיוויוני בין המדינות, ערבויות לצמצום מאגרי הנשק למינימום, והכרה עקרונית בזכות לריבונות והגדרה עצמית של לאומים.
מהנחת החזון למימוש היה פער גדול. ארה"ב שהצטרפה למלחמה באיחור קיוותה לסיים את המלחמה ללא כניעה מוחלטת של הצדדים. במו"מ שנפתח בורסאי אחרי הכרזת הכניעה של גרמניה, היא לא הצליח למנוע מבעלות בריתה לכפות על גרמניה הסכם קשה שהטיל עליה את האחריות המלאה לפתיחת המלחמה וכלל תשלום פיצוי כבד על כך.
ארה"ב עצמה לא הצטרפה לחבר הלאומים שהוקם רשמית ב-10 בינואר 1920. שנה לפני כן, דחה הסנאט ברוב של 55:39 את בקשו של וילסון להצטרף לחבר הלאומים. בכך היא נמנעה מהשפעה על הסדר העולמי ביום שאחרי מלחמת העולם. יש רבים הרואים בזה את ראשיתה של מלחמת העולם השניה.
מקובל לראות בחבר הלאומים כשלון לנאיביות הליברלית של וילסון, שהתנפצה עם עליית היטלר לשלטון ופריצת מלחמת העולם השניה. כאנקדוטה חיובית אזכיר את העובדה שיהודי שלזיה הגישו עתירה נגד חוקי הגזע ב-1933, ובעקבותיה אלו בוטלו עד 1937. אבל חבר הלאומים לא מנע את הפלישה הצרפתית-בלגית לחבל הרוהר, האיטלקית לאתיופיה, היפנית למנצ'וריה ועוד.
אבל חבר הלאומים וחלקים ניכרים מחזונו של וילסון הם הבסיס להקמת האומות המאוחדות, והסדר העולמי שנוצר אחרי מלחמת העולם השניה.
ארה"ב הפיקה את הלקח של מלחמת העולם הראשונה, היא סיימה את מלחמת העולם כמנצחת הגדולה, יותר ממחצית התוצר העולמי היה אמריקאי, והפעם לא התקפלה לעשות לביתה. היא הכתיבה את סדר היום העולמי ואת עיצוב המוסדות הבינלאומיים, פרט לאומות המאוחדות. הבנק העולמי, הסחר, הדולר הפך להיות המטבע שמעצב את הסחר העולמי (גם אם היו חריקות לכיוון היין והמארק בדרך).
הסדר העולמי שעוצב במחצית השניה של המאה ה-20 רכב על שני וקטורים מרכזיים – המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ שהביאה לריסון הדדי מבוסס על הרתעה גרעינית. הריסון ההדדי אפשר לקבל את החוק הבינ"ל של איסור לכבוש שטח כתוצאה ממתקפה צבאית, כיוון ששני הצדדים ידעו שבכך הם יכולים לשמר את אזורי ההשפעה שלהם. הנורמה הזאת נסדקה במתקפה האמריקאית לשחרור עיראק ב-2003, ולאחר מכן בסיפוח של קרים ב-2014.
הוקטור השני היה הסדר הכלכלי הליברלי שהובל בעיקר ע"י הדמוקרטיות המערבית. עיקרו, שבעזרת סיוע ומסחר הוגנים, יחוזקו הקשרים והאמון בין המדינות, יכובדו שלטון החוק והסכמים חוצי גבולות ויבשות, בין המדינות. הרעיון המרכזי היה שסחר, כלכלה חופשית, התפתחות הדדית יאיצו את הצמיחה העולמית בכלל ושל המדינות בפרט. לא עוד תחרות במשחק סכום אפס עולמי, אלא שיתוף הדדי להגברת הסך הכל.
סיום המלחמה הקרה הפך את ארה"ב למעצמת העל היחידה ושינה את מתווה הסדר העולמי שנוצר. בתחילת הדרך ארה"ב נקטה ריסון ואיפוק בניצול כוחה. במשבר כוויית היא גייסה קואליציה עולמית שכללה אפילו את מדינות ערב, לא הלכה עד הסוף, והותירה את סדאם בשלטון, בצירוף משטר סנקציות חריף. אסון התאומים הוביל את ארה"ב לנתיב אחר.
הסדקים בסדר העולמי של אחרי מלחמת העולם השניה ניכרים זה מכבר. עליית טראמפ לשלטון האיצה את היווצרותן. "אמריקה תחילה" זאת מדיניות שמנוגדת לרעיון של צמיחה כלכלית הדדית, קראתי לזה "בודדנות". הטלת סנקציות בילטרליות על השותפות הטבעיות של ארה"ב ונקיטת פעולות בוטות כנגדן היא דוגמא נוספת.
השפעת הקורונה היא במימדים של משבר עולמי גדול. ארה"ב של טראמפ נכנסה אל המשבר העולמי הזה, אחרי שטראמפ פעל לאורך כל כהונתו כנגד הסדר העולמי ששירת את ארה"ב נאמנה מאז 1945. משבר הקורונה מבליט את העובדה שטראמפ לא מעוניין (וספק אם באמת יכול) לעצב סדר יום עולמי במנהיגות חיובית, ולא באמצעות כוחנות. הרעיון האמריקאי היה להוביל ברכות, גם כאשר היא היתה המדינה האלימה ביותר ב-75 השנים שחלפו.
מחד יש עליה בלאומנות גם בדמוקרטיות הליברליות המערביות, אבל מאידך הגלובליזציה לא אינה ניתנת לעצירה. גם התפשטות הוירוס היתה גלובלית וגם הכלכלה העולמית גלובלית.
הסדר שמעוצב אחרי משברים עולמיים גדולים מעוצב לפי השחקנים שהיו פעילים במשחק העולמי וראו את סופו של המשבר במשקפיים גלובליות ולא רק בבית. טראמפ מנהל את המשבר הזה במגננה על הבית ובעיקר על הבחירות בנובמבר. היעדרותו מהבמה העולמית ניכרת, ותשפיע על הסדר שיווצר לאחריו. הסימנים היו כאן קודם לכן.
באופן סימבולי הושקה אתמול מערכת הסליקה האירופית שמאפשרת לעקוף את הסנקציות האמריקאיות. הקמתה היא תולדה של הליכתו של טראמפ בלי השותפות האירופיות כנגד איראן.
אנחנו בפתחו של סדר עולמי חדש שבו לארה"ב יהיה תפקיד משמעותי, כיוון שהיא תהיה מעצמה, אבל קטן משמעותית מזה שהכרנו עד היום. מי שלא הוביל בזמן המשבר, יהיה שותף פחות משמעותי ביום שאחריו.
