מניפולציה של האינטרס הלאומי – קורונה

ברכות למדינה הדמוקרטית היחידה (לדבריה) שבה אושרו מעקבים של שירות הבטחון אחרי אזרחים, נחקק חוק שמסמיך את הממשלה להתקין תקנות (חוקים) שיכולות לפגוע בזכויות אזרח בלי אישור הכנסת, נחקק חוק שאוסר הפגנות ע"י הממשלה נגדה מפגינים (כן אני יודע שבשבדיה הוגבלו הפגנות, תסתכלו על המכלול, ותבדקו גם את הפער באמון הציבור בממשלה), יש ראש ממשלה שנאשם בשוחד מירמה והפרת אמונים שהוביל את החקיקה להגבלת המחאות נגד שחיתותו. באותה המדינה יש כאלה שלא מזהים תהליכים, ולא מבינים מדוע עושים השוואה להונגריה, טורקיה ופולין. אגב, באותה מדינה, באותו יום שבו מוגבלות ההפגנות בחוק, ראש הממשלה ממליץ לאזרחי מדינה אחרת לצאת ולהפגין.

אתמול כתבתי פוסט קצרצר על שיטת הסלאמי והבטחתי להרחיב. זאב מעוז, פרופסור בדיוויס קליפורניה, הוא אחד מבכירי החוקרים הישראלים של מדעי המדינה. ב-1990 הוא פרסם מאמר – Framing the national interest: The manipulation of foreign policy decisions in group settings, ברשותכם (או שלא) אתבסס על המאמר שלו. זה קשור גם לניהול משבר הקורונה. זה יהיה קצת שיטתי, ואדלג על חלקים, מי שירצה הרחבות מוזמן.

מהי מניפולציה פוליטית – מניפולציה פוליטית זהו ניסיון ע"י אחד או יותר לעצב מצב בחירה קבוצתי שימקסם את הסיכוי לטובת החלטה מסויימת או שימנע את הסיכון לקבלת החלטה לא רצויה. קרי, מניפולציה זאת יצירת הסיטואציה ולא עיסוק בהחלטה באופן ישיר. חשוב להבהיר, לחצים פוליטיים אינם מניפולציה.

4 טענות יש במאמר:
מניפולוציה פוליטית שונה מהותית משכנוע או השפעה אסטרטגית בקבלת החלטות קבוצתית.
מניפולציה פוליטית יכולה להביא לקבלת החלטות טובה, אבל לעיתים יכולה לגרום לחריגה גדולה מההגיון הרציונאלי.
מניפולציה לא תמיד מבטיחה הצלחה, נדרשים תנאים מצבים ומבניים שיתרמו לאפקטיביות שלה ואחרים שיכולים להגביל אותה.
ניתן להתגונן גם מול מיומנות גבוהה בעשיית מניפולציות (לא אפרט על זה).

מחקרים מראים שבתהליך קבלת החלטות קבוצתי פוליטי, בלתי אפשרי לדעת מה תהיה התוצאה הסופית גם כאשר יודעים מהן הדעות של המשתתפים לפני כניסתם לחדר. התהליך שמביא לכך מנותח ב-3 תיאוריות שעוסקות בקבלת החלטות קבוצתית:
תיאורית הנימוקים המשכנעים – הטיעון המרכזי הוא שבתהליך הקבוצתי אנשים משנים דעותיהם כיוון שהם שומעים מידע מחדש, חלופות חדשות, לומדים על סיכונים שלא חשבו עליהם קודם לכן וקריטריונים חדשים להערכה.
תיאוריות הערך – מסבירות שקבוצות מייצרות נורמות וערכים שגורמים ליחיד לאמץ או לשנות את העדפתם עפ"י ערכים אלו.
תיאורית החשיבה הקבוצתית – יש לה מן המשותף לתיאורית הערך אבל הכוונה שהיחיד מתאים את דעתו למה שהוא חושב כקונצנזוס של הקבוצה, או העדפתו של המנהיג.

לפני הת'כלס הערות כלליות אחרונות: הפעלת מניפולציה פוליטית לא מביאה בהכרח להחלטה רעה, המניפולציה היא על התהליך שהוביל לקבלת ההחלטה. במבחן התוצאה ההחלטה יכולה להיות טובה; מאידך, הפעלת מניפולציה פוליטית מונעת בקרת איכות ויכולה להביא להחלטות קיצוניות מנוגדות להגיון; איני מדבר על מצב שבו מציגים שתי חלופות באופן שחלופה אחת תיראה טוב יותר מהשניה, כל עוד הקבוצה יכולה לנתח את החלופות ולבקש נתונים נוספים;

4 דרכים למניפולציה פוליטית, 2 רציונליות: עיצוב סדר/אופן ההחלטה; פיצול הרוב ע"י הוספת חלופה; 2 לא רציונליות: מסגור ההחלטה; שיטת הסלאמי.

עיצוב סדר / אופן ההחלטה – קובה 1962

סדר קבלת ההחלטות משפיע על התוצאה הסופית – כאשר מחליטים על החלטה אחת ואז על ההחלטה השניה, מתקבלות תוצאות שונות מאשר אם מחליטים על שתי ההחלטות ביחד. יש בדיחה מפורסמת על שני קצינים שנתפסו על עבירת מהירות וסיכמו לשפוט אחד את השני, הראשון נותן לשני אזהרה. השני נותן לראשון 300 ש"ח קנס ונזיפה. כשזה שואל אותו למה, הוא עונה לו "מקרה שני ביחידה".
יותר ברצינות, כאשר עומדות בפני מקבלי ההחלטות 4 החלטות כיצד לפעול, יש הבדל האם כל ה-4 מובאות להחלטה ביחד ואז בוחרים לפי הרוב, או שמביאים 3 חלופות, מתוכם בוחרים 1, ואז מצביעים עליה מול החלופה הרביעית.

בתחילת משבר קובה הוצגו לקנדי 6 חלופות כיצד לפעול, אחת מהן היתה המצור הימי. החלופה הזאת נדחקה לירכתי חדר הדיונים ועלתה שוב רק כאשר נותרו 2 חלופות אחרונות: חלופה דיפלומטית ותקיפה כירורגית. לשתי החלופות היו חסרונות ניכרים, ורוב החדר נטה לתמוך בחלופת התקיפה. אז מקנמארה העלה שוב את חלופת המצור הימי. כל התומכים בחלופה הדיפלומטית עברו מיד לתמוך בחלופת המצור, מתוך ניסיון למנוע את התקיפה. ומספר תומכים בחלופת התקיפה, שחששו ממלחמה גרעינית, עברו לתמוך בחלופה זו. כך הושג לחלופה זו רוב.

ב-2 ביוני 1982 בוצע ניסיון התנקשות בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון. למחרת, יום שישי, התכנסה הממשלה והחליטה על הפצצת בירות ולא על פתיחת מבצע שלום הגליל. בגין חשש שאם יעלה את ההחלטה לצאת למלחמה הוא ייתקל בהתנגדויות (אחרי שנתקל בהתנגדויות לאורך ששת החודשים שקדמו למלחמה). התקיפה בוצעה, אש"ף ירה והממשלה החליטה במוצאי שבת לצאת למלחמה. צה"ל ששלח את חייליו הביתה, אחרי שבועות רבים של כוננות לקראת המלחמה, התארגן למלחמה שנפתחה בצהרי יום ראשון, רק במוצאי השבת, 36 שעות אחרי שהיה סביר שלשם פניה של מדינת ישראל.

פיצול הרוב

כאשר מוביל הדיון יודע שיש רוב לחלופה מסויימת שהוא לא מעוניין בה, הוא יכול להוסיף חלופה שלישית שתפצל את הרוב, ותביא לבחירה בחלופה החדשה.
ב-31 ביולי 1970 התכנסה ממשלת גולדה מאיר להחליט האם היא מקבלת את תכנית רוג'רס. זה היה אחרי עימותים קשים עם ממשל ניקסון כיוון שמשמעות התכנית היתה קבלת העקרון של נסיגה משטחים. לבסוף, אחרי מזכר מניקסון שבו הבטחה לסיוע כלכלי וצבאי, ואחרי שישראל היתה עייפה ממלחמת ההתשה נוצר רוב לתמיכה בתכנית. אבל המשמעות היתה פרישתה של גח"ל בראשות בגין מהממשלה. גולדה מאיר התכוונה להמליץ לממשלה לקבל את התכנית.
בישיבה האחרונה העלה דיין הצעה חדשה, להתעלם מתכנית רוג'רס ולקבל את מזכר הנשיא ניקסון עם סייגים ובקשה להבהרות. לדיין היה חשוב לשמר את ממשלת האחדות ולכן הוא ניסה ליצור חלופה שתאפשר זאת, למרות שתמך בקבלת התכנית. על אף העובדה ששרים רבים סברו שההצעה של דיין מבולבלת ועמומה, העלאת ההצעה הצליחה ביעדה. היא הביאה לפיצול התמיכה בתכנית רוג'רס, ואפילו לפיצול ההתנגדות לתכנית, וכך זכתה לרוב. הנצחון היה נצחון פירוס, כיוון שגח"ל פרשה מהממשלה בכל זאת.

מסגור

אחת המסקנות מתיאורית הערך של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי היא שכאשר אנחנו נמצאים במצב של הפסד, אנחנו מוכנים ליטול סיכונים רבים יותר כדי להחזיר את ההפסד שבו אנחנו נמצאים. אחת מנקודות העיוורון של תיאורית הערך היא שאין הסבר מה גורם לאדם להרגיש במצב של הפסד, כמובן שזה נוגע לסוגיות שאינן ניתנות לכימות. התיאוריה פורסמה אחרי המאמר של מעוז, אבל אחת מ-4 המניפולציות עליהן הוא מדבר היא מסגור של תמונת המצב כהפסד.

הפלישה של צפון קוריאה לדרום תפסה את ארה"ב בהפתעה, וללא מדיניות ברורה. התגובה המיידית של ממשל טרומן נקבעה בשתי ישיבות ב-25 וב-26 ביוני, במה שקרוי 'פגישות הבלייר האוס'. שתי הישיבות התנהלו בצורה דומה. טרומן פתח את הפגישה ואמר שהוא מבקש לשמוע בצורה פתוחה את הדיעות וההמלצות של היושבים בחדר. לאחר מכן, נתן את רשות הדיבור למזכיר המדינה דין אצ'יסון וזה נתן סקירה קודרת של המצב והמשמעות שלו ומיד הצעה לפעולות אופרטיביות שצריך לנקוט, עליהן טרומן ידע מראש. בשלב הזה יכלו המשתתפים בדיון להתייחס רק להצעות של אצ'יסון ובסופו של דבר יכלו רק לתמוך או להתנגד להצעה. התנגדות להצעה לא היתה אפשרית כיוון שפירושה הוא לא לעשות דבר, וכך התקבלה ההצעה בה חפץ טרומן.

דחיית קבלת ההחלטות לרגע האחרון ואז כאשר המצב חמור הבאת חלופה אחת בלבד להחלטה עליה ניתן להצביע בעד או נגד, היא מניפולציה שמונעת דיון רציני. תסתכלו על קבלת ההחלטות בעניין הקורונה, לכל אורך הדרך. במקרה הנוכחי, לפני ראש השנה, הממשלה קיבלה החלטה על סגר, ואז כעבור שבוע כאשר למעשה לא השתנה דבר מהותי מבחינת המידע והכל היה לפי הציפיות היה פריימינג כאילו הנתונים חמורים נורא והמצב חמור, ולכן חייבים להחליט החלטות חירום מיידיות. במסגרת קבלת ההחלטות חיברו באופן מלאכותי את ההפגנות לתפילות וכך לא נותרה ברירה אלא להצביע כן או לא, כאשר אם מצביעים לא, האחריות על האסון היא על כתפי המתנגדים. מה נותר עוד לעשות במצב הזה? תראו את מכתבו של השר יזהר שי, שבסוף לא התפטר מהממשלה ותבינו עד כמה נכפתה עליו הסיטואציה ונמנעה קבלת החלטות ראויה.

• 

• 

שיטת הסלאמי

כאשר יש החלטה שאתה יודע שאינך יכול להעביר, אתה מחליט להעביר אותה בשלבים. הכוונה למצב שבו אתה יודע מה אתה רוצה להשיג ואילו אלה שמצביעים על ההחלטה הקרובה לא יודעים לאן אתה מכוון, הם משוכנעים שההחלטה שהם מקבלים היא סופית.

במשך חצי שנה לפני ה-6 ביוני 1982 הביא מנחם בגין החלטה לממשלה שמטרתה יציאה למלחמה נגד אש"ף בלבנון. רק פעם אחת בדצמבר 1981 הוצגה לממשלה התכנית הגדולה, ואחרי שהשרים גילו התנגדות חריפה למה שראו, התכנית לא הוצגה לממשלה שוב. שמחה ארליך כינה את התהליך "להשיג פעולה גדולה על-ידי פעולה קטנה".

בישיבת הממשלה, במוצאי שבת ה-5 ביוני, אחרי שאש"ף הפציץ את הצפון היה ברור שיוצאים למלחמה. למרות זאת היו לציפורי מספר שאלות על קו ה-40 ק"מ ועל משך הפעולה:
רפול: "40 קילומטר זה ממטולה זה כמעט אגם קרעון … לאורך החוף זה הקו שבין צידון לנהר זהראני"
שרון: "לאורך שפת הים עד צידון זה 42 ק"מ"
ציפורי: "בכמה זמן מעריך שר הבטחון את משך הפעולה?"
שרון: "בשלב שדיברתי עליו מדובר בפעולה שתימשך כ-12 שעות. איני יודע כיצד יתפתחו הדברים, לכן אני מציע שנסתכל על כך בתחום של 24 שעות. אבל ל-40 קילומטר הדבר יסתיים עוד קודם"

בזמן הזה כוח צה"ל הונחת מהים בין צידון לדאמור, 60 ק"מ מהגבול וצה"ל ידע שפניו לבירות. במשך הימים הבאים הממשלה אישרה פעם אחר פעם את הצעד הבא, כל פעם קצת עד אשר צה"ל הגיע לבירות. הדברים הגיעו לשיא ב-12 באוגוסט כאשר ניטלו משרון הסמכויות להורות על הפעלת חיל האוויר, השיריון הארטילריה וחיל הים, אבל הרבה קודם לכן כאשר שרון הביא לממשלה בקשה לחרוג מקו 40 הקילומטר קטע את דבריו השר יצחק ברמן: "אריק, אולי תוכל להגיד לנו כעת מה אתה מתכונן לבקש מאיתנו מחרתיים, על מנת שתוכל להגן על דברים שתבקש לאשר מחר…"

הנה תראו כיצד התקבלה ההחלטה על הסגר, לפני ראש השנה הוחלט על סגר עד אחרי סוכות, כעבור שבוע הוחלט להחמיר מאוד עם הסגר (כדי להפסיק הפגנות), מיד אחרי שהממשלה אישרה את זה על מנת לחוקק את זה בכנסת כבר החלו מקורבי ראש הממשלה לדבר על כך שהסגר יימשך למעשה לפחות חודש, רק אז התחילו לומר "ביושר" שהסגר יהיה עד משהו בין סוכות לחנוכה, כל זה בזמן שבכלל לא ברור מה המשמעות של ההחלטה על מערכת הלימודים, אבל גם את זה מאכילים אותנו בהדרגה. ככה למעשה מנעו מהממשלה לקבל החלטה שלמה ולאור ניתוח רציני, ככה מנעו גם מהציבור להבין את משמעות ההחלטה ומאכילים אותנו בהדרגה כדי שלא נקפוץ מהסיר. כן, כן, שיטת הסלאמי היא כמו הבדיחה על הצפרדע שמחממים אותה בסיר בהדרגה כדי שלא תקפוץ.

מקורות (בקטנה):
אירווינד ג'ניס ליאון מאן / תהליך קבלת החלטות
William h. riker, the art of manipulation (new haven: yale university press 1986
Framing the national interest: The manipulation of foreign policy decisions in group settings