מזרח תיכון חדש

מספר זוויות על המהלך האמריקאי לכינון יחסים בין ישראל למדינות רבות באזור, ללא ניסיון להלל או לקלס.

לאור העיתוי של פרוץ השלום סביר להניח שזה היה מהלך מתוכנן של ממשל טראמפ להבאת הישג מדיני משמעותי לפני הבחירות. אלמלא הקורונה ובהינתן שהמצב הכלכלי היה טוב, יכול להיות שזאת היתה הפקה יפה לקמפיין. אבל, לתחושתי העניינים הפנים אמריקאים מאפילים עשרות מונים ולכן ההשפעה של זה על הבחירות תהיה שולית. אבל לא בבחירות בארה"ב אני רוצה להתמקד, אלא במשמעויות האזוריות.

חומת הסכסוך הישראלי-פלסטיני שעמדה כנגד היחסים בין ישראל למדינות ערב התמוטטה, אמנם נותר עוד הממתק הגדול של סעודיה, אבל כל המהלכים האחרונים הם בידיעתה וברשותה. לתפיסתי, ארבע מגמות הובילו להתמוטטות החומה: 'האביב הערבי' שהוביל את המשטרים הערביים להבין כי הם צריכים להתמודד עם הבעיות בבית; ההתחזקות האיראנית שמטרידה את כלל מדינות חצי האי ערב ותקיפת מתקני הדלק של סעודיה היא השיא של מד הלחץ; סימני היציאה האמריקאית, שממשיכים גם בימים אלה; ואחרון חביב המעורבות הטורקית במבצעים צבאיים מלוב ועד סוריה ואזרבייג'ן. ארבעת המגמות הללו ביחד עולות עשרות מונים על העיסוק בסוגיה הפלסטינית. הדיקטטורים הערביים הבינו שאת אבן הריחיים הפלסטינית אפשר כבר לנתק מהצוואר, היא מטביעה אותם וגם בלעדיה הם מתאמצים לצוף.
בנוסף, היה את הסכם הגרעין האמריקאי עם איראן, שנחתם על אפם וחמתם של הערבים ונתניהו. האם זאת היתה נקודת מפנה קריטית בנכונות לכונן יחסים עם ישראל? אמנם לא נדע זאת במפורש, אבל צירוף הנסיבות נותן סיבה לשער שזה סביר. ההסכם עצמו הוביל לשינויים אדירים במדיניות מדינות חצי האי ערב. עד תקופת הבשלתו סעודיה נמנעה מהפעלת צבאה בחוץ, ולאחריו היא התערבה בבחריין ויצאה למלחמה כושלת בתימן.
המגמות הללו השתלבו ביחד עם ממשל אמריקאי שרואה במכירת נשק אזורית אינטרס ממעלה ראשונה, בחירות לקדנציה שניה של הממשל, וקשר הדוק של טראמפ עם נתניהו. כל אלו הביאו להבשלת הפירות של המהלך האמריקאי המרשים.

חשוב להזכיר שארה"ב מנסה לכונן ברית ערבית בדומה לנאטו עוד מתקופת ממשל בוש. אני מתקשה להאמין שברית כזאת תהיה בעלת חשיבות כפי שנאטו היתה, וכי מדובר בעוד חוסר הבנה של העולם הערבי. ברית כזאת, תתברר כחלולה כיוון שקשה לראות משטרים שחוששים במידת מה לשרידותם, שולחים את הצבא להילחם בעבור משטרים אחרים.
הקרע בין סעודיה לקטאר "תקע" את הניסיונות של ממשל בוש לקדם את מימוש הברית הזאת, במה שהיתה שאיפה של טראמפ להציג הישג מדיני גדול לפני הבחירות. כמו שנראים פני הדברים, המהלכים הנוכחיים יסללו את דרכה של קטאר בחזרה למחנה "הסוני". האם למרות שתקבל אמל"ח מתקדם כולל 35-F יביא אותה לניתוק מלא מהשותפות עם איראן? ימים יגידו. אני לא בטוח בכלל.
קשה להאמין שבסופו של המהלך הזה סעודיה תיוותר ללא 35-F. לזה יש השלכות על הבטחון הלאומי של ישראל.

מה שאנחנו רואים הוא מירוץ חימוש אזורי אקספוננציאלי, כיוון שדיקטטורות נוטות להשקיע בצבא כאשר הן מרגישות מצוקות מפנים ומבחוץ. זה מאפשר לדיקטטורים להגדיל את מעגל המקורבים לשלטון, למרות שזה מוקד סיכון לצמיחת יריבים. משפחת סעוד למשל, הקפידה במשך שנים להגביל את הצבא כדי שלא תתפתח תחרות פנימית על השלטון, למרות שהצטיידה במיטב הנשק האמריקאי. לכן, סעודיה היתה זקוקה להגנה מעיראק ב-91, ולכן היא נכשלה לחלוטין במלחמה נגד החות'ים. המשמעות של מרוץ חימוש היא שהמתיחות האזורית רק תלך ותגבר, וחוסר היציבות האזורי יימשך.

בספטמבר 1982 היה נראה שישראל הצליחה לחסל את התקווה הלאומית הפלסטינית. אש"ף וערפאת גורשו מלבנון, רגע לפני כוונת הממשל האמריקאי לפתוח איתם במו"מ, והשתכנו בטוניס. זאת היתה נקודת החולשה ההיסטורית של אש"ף. בחלוף 4 שנים פרצה, בהפתעה גמורה, האינתיפאדה הראשונה (כן, כן, לפני הסכמי אוסלו), על בסיס מנהיגות פלסטינית מקומית. לתחושתי, אנחנו נמצאים ברגע מכונן כזה. מקומו של אש"ף בסכסוך הישראלי-פלסטיני היה תלוי במידה רבה בכך שבעיני מדינות ערב הוא היה המייצג של הפלסטינים. הערבים נטשו את אש"ף. לעומת זה הפלסטינים עדיין כאן, והואקום שנוצר לא יישאר לאורך זמן. אין לי מושג מה ימלא את הואקום, האם זה חמאס, או שזה יהיה משהו אחר. אבל בשנים הקרובות יצמח כזה. הבעיה הפלסטינית עדיין עימנו, למרות שהיא על אש נמוכה כרגע.

סודאן – המהלך מול סודאן שונה לחלוטין מהמהלך עם מדינות חצי האי ערב. בראש המדינה עומד אחד שהוציא אל הפועל פשעי מלחמה בדארפור בשם המנהיג הקודם עומר אל באשיר. יש לו ככל הנראה אחריות ישירה למעשי טבח ואונס בהיקפי רחב, הגם שאינו חלק מהנאשמים בבית הדין הפלילי בהאג. במקרה של חמדאן מדובר פשוט בדיקטטור שקל לקנות את קולו בנזיד עדשים. הוא זקוק להגנה אמריקאית כדי להימלט מפשעי המלחמה שלו ולהצליח לשרוד בשלטון. סודאן היתה בעבר גשר לאיראן בהעברות הנשק לרצועת עזה, כך שחשיבותה העיקרית היא למנוע את חזרת המשטר לחיקה של איראן. יחד עם זאת, המהלך מזכיר לי במשהו את המהפכה בחסות אמריקאית שהחזירה את מוחמד רזא שאה פהלווי לשלטון. למי שרוצה להבין את מידת השינאה של האיראנים לארה"ב וישראל, כדאי ללמוד את הלקח הזה. אמנם סודאן היא פרס לישראל בגלל הפליטים, אבל הכשרה של רצח העם בדארפור אינה עושה טוב לעור.
מבחינת ארה"ב לסודאן יש חשיבות במאבק מול סין ובלימת התפשטות דרך המשי. לסעודים זאת הגנה מהאיראנים על החוף המערבי של סעודיה (בדומה לירדן עבור ישראל). שתי הסיבות הללו חשובות מספיק עבורן כדי להכשיר את השלטון הנוכחי, ודווקא אותו לאור המצוקה האסטרטגית בה הוא מצוי.

אנחנו נמצאים בתקופה דרמטית של שינויים במרכזי הכובד האזוריים, תפנית היסטורית בהכרה של המשטרים הערביים במדינת ישראל והשותפות איתה, לצד המשך עליה בחוסר היציבות האזורי.