מדיניות ישראל מול איראן – 2011 מול 2020

בעוד 38 יום יושבע ביידן כנשיא ארה"ב וזה יוביל לשינוי מהיר של המדיניות מול איראן. ג'ק סאליבאן, היועץ לבטחון לאומי המיועד, אמר לפני כמה ימים בועידת ה-WSJ שהוא "אופטימי לגבי הסיכוי לחזור להסכם הגרעין… לארה"ב יש סוגיות חשובות יותר אסטרטגית, ודחופות יותר". נראה לי שממשל ביידן מגיע עם אסטרטגיה עולמית מתוכננת ותכנית עבודה מיידית. אחרי 8 שנות סגנות, והרבה שנות ניסיון ביידן לא צריך זמן רב להתארגנות. להבנתי, המשמעות של מכלול הדברים היא שבכוונת ארה"ב לנסות להכניס את המרצע חזרה אל השק, ולשכוח שהוא שם, עד כמה שזה ניתן. בפוסטים קודמים ניתחתי שהחזרה להסכם תהיה קשה, כי כל מו"מ סופו להסתבך. זה התבסס על שתי הנחות: אחת, שויתור על הסנקציות מצד ממשל ביידן יגבה ממנו מחיר פוליטי, שיותקף ע"י הצד הרפובליקני (בעזרת ישראל). אבל אם ביידן יעשה זאת מהר וינצל את האשראי שיש לנשיא נבחר ובנוסף הוא יכול לומר "היו לטראמפ 4 שנים להוכיח שהגישה שלו לבעיה האיראנית נכונה, ונכשלתם לחלוטין, המצב פחות טוב משהיה, הגישה שלנו אולי לא מושלמת, אבל היא יותר טובה". האסטרטגיה של טראמפ אכן הביאה אפס תוצאות, בלי קשר לאיכות החלופות האחרות. השניה, שאיראן תרצה פיצוי על היציאה מההסכם. אבל, מנגד איראן תשמח להקלה בסנקציות ואולי תוכל לרדת מהעץ במהירות, כיוון שזה ייראה שארה"ב היא זו שמתקפלת. לאור זאת אני רוצה לנתח את זה מהזווית הזאת, ששני הצדדים נכונים לחזור במהירות להסכם הגרעין, כמו שהוא.

רגע לפני האמוציות טראמפ VS אובמה – אובמה שיווק את ההסכם בזה שהוא יביא את איראן בהדרגה להיות מדינה ככל המדינות ולהתנהג "יפה" יותר. זה מאפיין את האופטימיות חסרת התקנה של ארה"ב, שכללה גם את ממשל בוש והחלום להפיץ דמוקרטיה במזרח התיכון. הגישה הזאת נכשלה לחלוטין. יחד עם זאת, את החלק של פיקוח על הגרעין האיראני ההסכם השיג. יש גם את סוגיות היכולת המערכתית לבנות פצצה, ולחבר אותה לאמצעי. בסוגיות האלו ההסכם לא טיפל, הנחת היסוד שלי היא שאם איראן תחליט שהיא רוצה פצצה, לא ניתן יהיה למנוע ממנה להשיג אותה. אפשר להתווכח מה היתה המטרה של טראמפ כאשר יצא מהסכם הגרעין. אני טוען שלא היתה לו כזאת (חוץ מביטול כל דבר שאובמה עשה), ויש מי שיטען שהוא רצה להוריד את איראן על הברכיים. אפשר גם לטעון שזה אוטוטו היה מגיע, אלמלא היתה קורונה ואם היה נבחר שוב. לא ניתן להוכיח אחרת. במבחן התוצאה המהלך שלו נכשל. אפשר אפילו לטעון שהמצב היה הרבה יותר גרוע אם הוא לא היה יוצא מההסכם, אבל את זה לא ניתן יהיה לדעת לעולם. הניתוח שלי נוגע למה קורה עכשיו, לא במי צודק.

כשנתניהו נבחר שוב ב-2009 הוא העלה את הבעיה האיראנית על ראש סדר היום הלאומי, וגם העולמי. זה היה שינוי באסטרטגיה של ישראל, נתניהו אמר לעולם, "אם אתם לא תטפלו, אני אטפל". זה גרם לכך שאובמה נאלץ לטפל בסוגיה האיראנית. ארה"ב הצליחה לגייס את רוסיה וסין, ביחד עם אירופה לסנקציות נגד איראן. זה הביא את איראן לשולחן המו"מ. אבל כמו שמאיר דגן אמר לאילנה דיין (קישור – החל מדקה 34:00), ישראל התאהבה במעמד הזה ונפנפה בראש חוצות שהיא עומדת לתקוף. תקיפה ישראלית באיראן, היתה בעיני ארה"ב רעה לאינטרס הלאומי של ארה"ב ואיומי התקיפה של ישראל הובילו את ארה"ב לחתור במהירות להסכם, כאשר ישראל מחוץ לתמונת המו"מ. אפשר לא להסכים עם הניתוח הזה, אבל קשה שלא להסכים, עם התוצאה הסופית. הסכם הגרעין עצמו. הוא נחתם באמת.

לכאורה ניתן לחשוב, שיש דמיון בין 2011-2 למצב הנוכחי. ישראל רוצה למנוע חזרה להסכם הגרעין, כפי שרצתה למנוע הסכם אז. הקמפיין כבר החל, כפי שניתן להיווכח מחשבונו הרשמי של ראש הממשלה היום. בראשות הממשלה נמצא אותו בנימין נתניהו. אבל התנאים האסטרטגיים שונים לחלוטין, ואם ב-2011 היו לישראל קלפים טובים יותר, היום המצב לא דומה.

לישראל אין זמן לבנות חלופה אמינה של אופציה צבאית. מרגע שנתניהו נבחר וברק הפך שר בטחון, ישראל שקדה על פיתוח האופציה הצבאית. לכאורה ניתן לטעון שמה שהיה נותר בעינו, אבל בפועל זה לא המצב. על מנת להגיע לאיראן צריך לעבור בעיראק או סעודיה והמפרציות. החלופה העיראקית הפכה לפחות אפשרית לעומת 2011 כתוצאה מיציאת ארה"ב. לבנית חלופה אמינה שתשפיע על מדיניות ארה"ב צריך זמן, וכזה חסר היום.

בשונה מ-2011 אז אובמה היה צריך להימנע מעימות חזיתי עם ישראל, לקראת הבחירות, הפעם ביידן מגיע מוכן לנתניהו. המנופים שיש לנתניהו נחלשו כיוון שהוא בחר במפלגה הרפובליקנית. את סימני העימות עם הממשל החדש שומעים מכל עבר, והחשבונות שנפתחו בתקופת אובמה וטראמפ כאן. חלופת התקיפה הישראלית שנועדה להביא את ארה"ב למצב טוב יותר מול איראן ב-2011 תיתקל באור אדום מוחלט מהאמריקאים, ובלעדיהם התקיפה כמעט בלתי אפשרית.

המצב הפוליטי והכלכלי בישראל שונה מהיסוד. בעיתונות פורסם שעלות בנית החלופה לתקוף באיראן היתה לפחות 14 מיליארד דולר. בקדנציה ההיא של נתניהו הוא היה מתואם עם אהוד ברק היטב, ומעמדו הפוליטי היה יציב בהרבה. לברק לא היתה חלופה אחרת, אחרי שויתר על כוחו הפוליטי. היום נתניהו נאבק על שרידותו. בשנים ההם פורום השביעיה והשמיניה ניהלו עשרות אם לא מאות שעות דיונים על חלופת התקיפה באיראן, כחלק מבנית האמינות של היכולת הישראלית. הפעם נתניהו לבד ללא קבינט. את כל המהלכים הוא עושה לבד. המציאות הזאת לא תשתנה בחודשים הקרובים. לגייס תמיכה ציבורית במצב הזה כמעט בלתי אפשרי, וללכת למלחמה רחבה במצב הזה עלול להחריף את השבר החברתי הקשה ממילא.

לבסוף, המצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון שונה לחלוטין. הנוכחות הרוסית והאיראנית בסוריה מאפשרות להן מעקב מודיעיני אחרי ישראל, ויכולת שיבוש מסויימת של פעולה ישראלית. גם ארה"ב נמצאת בעימות משמעותי יותר עם רוסיה וסין, לעומת המצב לפני 10 שנים. זה מחייב אותה להפנות קשב מלא לעימות הזה, ולא לסוגיה האיראנית, שעבורה היא אינטרס משני.

אל"מ במיל' אודי אבנטל וד"ר רז צימט כתבו בסוף השבוע מאמר בהארץ (מצורף) בו הם כתבו שישראל צריכה להתמקד בסוגית הגרעין בלבד ולא לחלום על הסכם שלא ניתן להשיג אותו. אני רוצה להשוות ולהעלות. לישראל אין חלופה טובה יותר מאשר לבוא לשתף פעולה עם ממשל ביידן על שקיעת הסכם הגרעין והארכה שלו, ולא מלחמה במניעת החזרה להסכם. במידה ושני הצדדים יכולים לרדת מהעץ ולחזור להסכם הגרעין, אין לישראל הכלים למנוע את זה. במידה והצדדים לא יצליחו להגיע להסכם, יהיה את מי להאשים, ועם מי לבוא חשבון.
למרות זאת, אני מעריך שנתניהו יוצא למלחמה בביידן. עד פרישת סער הוא חשב שהמלחמה הזאת תוכל להחזיר לו את הקולות מבנט, עכשיו היא אמורה להחזיר לו את הקולות משניהם, ולהותיר לסער קולות של מצביעים מרכז-ימין שהצביעו כחול לבן בבחירות.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.