ממשל ביידן בזירה הבינ"ל – פרק ג' המזה"ת

זה הפרק השלישי והאחרון בסדרה. הפעם באזור שקרוב לליבנו, המזרח התיכון. חשוב לי לציין, הניתוח אינו אמת או עובדה, זאת הפרשנות שלי לעובדות. ניתן גם לפרש אותן בדרכים רבות אחרות. מכאן, שאני חוסך את המילה "לדעתי" בכל פעם שאני כותב את דעתי. זה לא נובע מהתנשאות, זוהי דרך כתיבה. הפעם מילות הקדמה, על סיום כהונת טראמפ. הקדנציה של טראמפ היא בראייתי נקודת השבר של הסדר העולמי הליברלי בהובלת ארה"ב. אם יש סוגיה ענקית שבה ממשל ביידן הולך להתנגש במציאות, זה במחשבה שניתן להשיב את הדברים לאחור, אחרי שהסתיימו ארבע שנות טראמפ בבית הלבן. המינויים של ביידן משקפים ניסיון כזה, מרבית המינויים בתחום החוץ זה של אנשים מקצוע מוכרים. אבל העולם רואה את ארה"ב מפולגת, על סף מלחמת אזרחים. הפילוג הזה לא צפוי להיעלם, הוא רק הלך והעמיק בעשור החולף וזה לא קשור רק לטראמפ. זה לא עניין של אשמת אחד הצדדים, אלה תהליכים שעוברת ארה"ב.

לאור זאת, ממשל ביידן ייאלץ להכיר ב-2 השפעות מרכזיות במדיניות החוץ של ארה"ב שנובעות מכהונת טראמפ:
1. האמינות של ארה"ב לגבי מחויבותה להסכמים נפגעה ללא הכר. ממשלות בעולם יקחו בחשבון שהסכם שארה"ב חותמת עליו לא שווה את הנייר עליו נחתם. ההסכם הטראנס-פאסיפי, הסכם פאריס, ההסכם עם איראן ואפילו הסכם הסחר הצפון אמריקאי הם קורבנות של הגישה הזאת. המשכיות לגבי הסכמים קודמים היא חלק מאווירה פוליטית חיונית ביחסים הבינ"ל. למי שלא מאמין בחקר היחסים הבינ"ל אבל הוא חובב כלכלה ושוק חופשי, אזי חוקים ושלטון חוק הכרחיים כדי ליצור אווירה שמעודדת צמיחה כלכלית. זה נכון באותה מידה להכרה של טראמפ בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית ורמת הגולן. איני מעריך שביידן יחזור בו מההכרה בריבונות על רמת הגולן, פשוט בגלל שזה לא שווה את האנרגיה, אבל בכלל לא בטוח שההכרה לגבי מרוקו תעמוד על תילה, כמו גם המתנות שניתנו לסודן.
2. מאז מלחמת העולם השניה ארה"ב נתפסת כגורם מייצב בעולם. הסדר העולמי שהיא עיצבה בסיום המלחמה, נועד כדי לייצר אווירה יציבה. החוק הבינ"ל אסר על השגת שטחים בכוח, זה הקטין את מלחמות הכיבוש במידה ניכרת. המלחמות העולמיות הפכו מוגבלות ושיעור ניכר מהן הסתיים בתיקו (יש שיאמרו שזה החריף בעיות, אבל לא בזאת עסקינן). ארה"ב יצאה למלחמה בקוריאה כדי להגן על היציבות העולמית מפני התפשטות הקומוניזם. המלחמה נכשלה, היעד עצמו הושג. ברה"מ לא המשיכה להרחיב את אזור השפעתה באירו-אסיה. אבל מאז תחילת שנות ה-2000 ארה"ב הפכה לגורם "מערער" של היציבות העולמית. המלחמות במזרח התיכון יצרו כיאוס. מהכיאוס הזה צמח דאע"ש והוא אחד ממחוללי ה'אביב הערבי'. מדיניות הסנקציות החד צדדית של ממשל טראמפ, לא עודדה יציבות בכלכלה העולמית. המדיניות הסותרת מול איראן, סין וצפון קוריאה הגדילה את חוסר היציבות, הן במזרח התיכון והן במזרח אסיה. המעמד של ארה"ב כגורם מייצב נפגע ואת זה ממשל ביידן לא יוכל לתקן, לכל היותר הוא יוכל לא להחמיר את המצב.

הסוגיה המרכזית בנוגע למזרח התיכון היא שחשיבותו העולמית יורדת. זה לא קשור לאובמה, לטראמפ, לביידן או לנשיא אמריקאי. זה לא קשור לאהבת ישראל ע"י הנשיא. זאת פשוט המציאות האסטרטגית. התלות העולמית בנפט הערבי פוחתת בקצב מדהים. ארה"ב עצמאית אנרגטית, תגליות הגז, הפכו מדינות חדשות לפחות תלויות בנפט, ויש התחזקות של תחליפי אנרגיה ירוקים למרות השיעור הנמוך. מדינות ערב בזבזו שנים של משטרים מושחתים, ואפס עשייה ביושבן על סיר הבשר. מיליונים רבים של אזרחיהם הם חסרי כישורים לעולם המודרני והתשתית במדינות האלה רקובה עד היסוד. מלבנון עד אלג'יר, מתימן עד סוריה. אחת הסיבות החשובות לעלייה האיראנית זאת הקריסה הערבית.
המשמעות היא שמאבק ההשפעה העולמי על השפעה באזור פוחת. מכאן, שמדינות האזור יצטרכו למצוא את הדרך ליצור מאזן כוחות אזורי, ולא לבנות על כך שהמעצמות ישמרו על היציבות כדי לשמור על שוק האנרגיה יציב. למעשה כבר רואים את המגמות האלה בשני מימדים: הראשון, מרוץ חימוש אזורי; השני, הידוק הקשרים בין המדינות השונות כולל היריבות. למשל, איחוד האמירויות היא אחת משותפות הסחר המרכזיות של איראן, למרות שעסקת הנשק שעשתה עם ארה"ב וכוללת 35-F נועדה להתגונן מפניה.

מכאן, שחוסר היציבות האזורי צפוי להימשך בשנים הקרובות (למען השרלטנות, לפחות עשור). לא תהיה פינה שקטה. בדומה למערכת העולמית היום שהופכת לרב-קוטבית או לנטולת קוטב. זה גם הרקע להסכמי אברהם. הם לא משקפים הישג אמריקאי מרהיב לעיצוב הסדר האזורי, אלא ניתוח קר וריאל פוליטי של סחר מכר שנבע מצירוף נסיבות – שאיפה של טראמפ להביא הישג מדיני כלשהו (למרות שזאת סוגיה שלא מעניינת את הציבור האמריקאי), רצון לממש עסקאות נשק, הבנת מדינות האזור את עתיד האזור, ויכולת לעשות שימוש בישראל כמקל וגזר – מקל, סיפוח. גזר – טכנולוגיות חשובות בעיקר בתחום הסייבר. זאת גם דרך להכשיר את העסקאות בתוך ארה"ב כדי להקטין את ההתנגדות למכור 35-F למשל. הסכמי אברהם הם סימפטום למציאות האזורית המורכבת, כמו גם הפשרת היחסים בין סעודיה לקטאר ממש בימים האחרונים.

מנגד, ארה"ב לא יכולה לעזוב את האזור לחלוטין כיוון שהמחיר של עזיבה כזאת יהיה יקר גם עבורה. תימן חיונית לחופש נתיבי הסחר ויתרונה האדיר של ארה"ב כמעצמה הוא העוצמה הימית שלה. עזיבה עשויה להחזיר את דאע"ש לחיים, להאיץ את חוסר היציבות ולבסוף לשאוב את ארה"ב חזרה פנימה, כדי להישאר מעצמה משפיעה. מכאן שארה"ב זקוקה יותר מכל להגדיר מחדש את סדרי העדיפויות שלה, ולרכז מאמץ בהם. (להרחבה, מאמר של סטיבן קוק בפוריין אפרייס).

על סוגית הסכם הגרעין עם איראן כבר כתבתי, ביידן מעוניין לחזור להסכם. הוא הצהיר על זה לפני הבחירות וגם מינה אנשים שהיו שותפים להסכם. איני מסכים עם הגישה הישראלית שזה איום ונורא, לשיטתי אין סיכוי אחר למנוע מאיראן פצצה. איני יודע האם המהלך יצליח או לא, אני מעריך שיהיו קשיים אבל ניתחתי גם את האפשרות שזה יצליח. על מנת שזה יצליח זה אמור להיות מהלך מהיר למדי, אחרת הקשיים יגיעו. הרמזים שהאיראנים מחלקים הם שזה אפשרי מבחינתם. בשונה מהגישה הישראלית הרגילה אני רוצה להדגיש שבראייה אמריקאית יש בזה הגיון אסטרטגי. אם מסכימים עם טענתי שהאזור ירד בחשיבותו עבור ארה"ב, אי אפשר להבין מדוע ארה"ב משקיעה הון וקשב רבים כל כך בסוגיה שהיא בעיה של מדינות האזור. איראן לא תסכן את ארה"ב. לאיראן יש דילמות ריאל פוליטיק האם לבנות פצצה, כיוון שזה יביא למרוץ גרעין אזורי, שיהפוך את איראן לבטוחה פחות. על מנת להעביר את מאמצי ארה"ב למאבק בסין,

זה המקום לחבר את הסוגיה האיראנית לתימן. ממשל טראמפ הטיל מאז ההפסד הבחירות סנקציות בסיטונות על גורמים רבים, כולל הכרזה של פומפיאו בימים האחרונים שהחות'ים הם ארגון טרור. גם חלק משמעותי מהסקנציות על איראן קשורות לטרור והמטרה היא להקשות על ממשל ביידן להסיר סנקציות שכאלה מהטעם שזה קשור לטרור. מעבר לאירוניה, שהרי לממשל טראמפ לא היתה בעיה לשבת למו"מ עם הטאליבאן לפני שנה ולהגיע להסכם שלום, וגם במשך כל השנה החולפת גם כאשר במקביל הם נמשכו חלק מפיגועי הטרור שלהם. כמו באפגניסטן, גם בתימן לא ניתן יהיה להגיע להסכם שלום להפסקת מלחמת האזרחים בלי החות'ים. העובדה שהם נמצאים בצד הלא נכון מבחינת ארה"ב לא משנה את זה. כן רבותי, גם ישראל מחזקת את חמאס בעזה כבר 12 שנה. מלחמת האזרחים בתימן תהיה סוגיה עיקרית עבור הממשל בארה"ב, כיוון שתימן היא נקודת מפתח עבור השיט העולמי. (למאמר על אסטרטגיה לסיום המלחמה בתימן – מכון ברוקינגס)

בנוגע לסוריה ממשל ביידן ימשיך לאחוז בפינה הצפון מזרחית של המדינה. זה מייצר לרוסיה בעיה ושומר על יכולתה המינימלית של ארה"ב במו"מ על עתידה של סוריה. בינתיים המציאות באזור היא של מבוי סתום, היא נוצרה אחרי שלפני שנתיים טראמפ הודיע על נסיגה מסוריה, ממנו הוא נסוג בעצמו. הנסיגה הובילה לפלישה טורקית וחשש לקריסת ה-SDF (Syrian Democratic Force), ואת ארה"ב לעצור את פלישת הטורקים אחרי יומיים. גם הצעד הזה הוא חלק מאיבוד האמינות של ארה"ב בזירה הבינ"ל. חזרתו של טראמפ מהכרזתו צמצמה את נזקיה וזוהי תמונת המצב הנוכחית. חשוב לציין שמטרת הכוח האמריקאי היא להילחם בדאע"ש שגם הוא מרים ראש לאחרונה באזור. כך שבמהלך השנים הקרובות ייתכן וארה"ב תצטרך לחדש את המאבק במדינה האיסלאמית. כדאי לזכור שבמאבק מול דאע"ש ארה"ב שיתפה פעולה עם איראן. לציניקנים, התחזקות של דאע"ש במרחב צפון עיראק וסוריה, תקשה על האיראנים לחזק את אחיזתם ברצף טריטוריאלי. נפלאות מורכבות היחסים הבינ"ל. בכל מקרה, כרגע לא נראה שיש מוצא למבוי הסתום הנוכחי, ואני מתקשה להאמין שממשל ביידן יחליט על שינוי אסטרטגיה, אלא אם ייכפה עליו. למעוניינים להרחיב מצורף ראיון עם השליח האמריקאי לסוריה Bill Roebuck.

עיראק עומדת בפני משבר כלכלי חריף שיכול להיות שיהיה המשבר הרציני הראשון איתו יצטרך להתמודד ממשל ביידן. מחד, לארה"ב יש עדיין בעיראק כוח צבאי קטן, שיש לו השפעה. מאידך, בתקופת טראמפ הכוח הזה הותקף ע"י האיראנים והפך למטרה נייחת יחסית, במשהו שמזכיר לי את הישיבה ברצועת הבטחון. עזיבה של עיראק וקריסתה יכולה להיות אבן שואבת חזרה לארה"ב, אבל מנגד היא יכולה להיות צרה עבור האיראנים שמעוניינים ביציבות שלה תחת ממשלה שיעית, גם אם לא ממשלת חלומותיה.

אחרונה חביבה טורקיה וארדואן. המדיניות של ממשל טראמפ כלפי טורקיה היתה כיאותית לחלוטין. מחד, טראמפ רצה לרומם את ארדואן כחלק מחיבתו הרבה לדיקטטורים ברחבי העולם. כאנקדוטה, Halkbank הטורקי מואשם בארה"ב על כך שהלבין לאיראנים כ-20 מיליארד דולר בזמן הסנקציות הבינ"ל על איראן מתקופת אובמה. המשפט ייפתח בחודש מרץ השנה, אבל לאורך כהונתו טראמפ ניסה לשכנע את משרד המשפטים להפסיק את החקירה. הסיבה הפשוטה? כדי לעשות טובה לארדואן. אבל זה בזמן שמטרת התביעה היא הפרת הסנקציות על איראן עליה הוא מפעיל "לחץ מקסימלי". באותו אופן הוא נמנע מהטלת סנקציות בסוגית הרכש של 400-S ע"י הטורקים, ורק אחרי שהם הפעילו את הסוללה מבצעית ארה"ב הטילה אותן. גם כאשר הועבר השטח לטורקים בצפון סוריה, ארדואן לא עמד בהתחייבות לטראמפ וגרם לו למבוכה.
לטורקיה יש בעיות רבות, והיא מבודדת באזור. הסכמי אברהם נובעים גם כנגד ארדואן שהוא המייצג של האחים המוסלמים, האויב הנוסף של המשטרים הסונים בחצי האי ערב. בשנה החולפת הצבא הטורקי (הגדול ביותר של נאטו) מתוח בפעילות צבאית בהיקף של מעצמה בינונית, ב-5-6 מרחבים שונים מנגורנו-קרנבאך ועד לוב. זה במקביל למשבר כלכלי חריף. איך ארדואן יפתור את הפלונטר הזה? שאלה טובה. בבארה"ב גוברים הקולות שצריך להיפרד מטורקיה. השאלה כיצד לעשות זאת ומה המשמעות לנאטו. סביר שארדואן ינסה להתקרב שוב לאיחוד האירופי.

לבסוף, הסכמי השלום האזוריים והפלסטינים – ממשל ביידן יחזור לדבר עם הפלסטינים, אני מאחל בהצלחה לכל הצדדים. המבוי הסתום של הסכסוך הישראלי פלסטיני נטול אנרגיה כרגע, והתיאוריה שלי שבלי זעזוע עמוק המבוי הסתום יימשך. בלי אינתיפאדה שלישית שתרעיד את החברה הישראלית והפלסטינית, אין אנרגיה שיכולה לשנות את שיווי המשקל האסטרטגי הנוכחי.
בנוגע להסכמי אברהם, המהלך האסטרטגי העיקרי של ממשל טראמפ, אני מתקשה להאמין, לאור המינויים של ביידן שארה"ב מתכוונת לשלם במטבע אמריקאי עבור המשך פריצות דרך ביחסים בין ישראל למדינות ערביות נוספות. אם זה יקרה, זה ינבע מקשרים בילטרלייים ואינטרס של שני הצדדים, מבלי שארה"ב תתרום לאינטרס הזה. חלק מהרעיון מאחורי ההסכמי אברהם נועד לעקיפת טורקיה בנוגע להעברת אנרגיה לאירופה מחצי האי ערב. הסוגיה הזאת היא פוטנציאל משמעותי להמשך התקרבות בין כולם, ושושבינות אמריקאית, אין סיבה שתהליכי ההתקרבות לא ימשיכו, למעט אם יהיה משבר בטחוני גדול. זאת הזדמנות לשיתוף פעולה בין ישראל לקפריסין ויוון, ואחת הסיבות שישראל צריכה לדחות את ניסיונות ההתקרבות של ארדואן.

ארה"ב תשמח לצמצם את הקשב שהיא מקדישה למזרח התיכון, אבל תיאלץ לעשות זאת בכל זאת. לא רק איראן על הפרק, ולדעתי התפיסה האזורית של ממשל ביידן לא תהיה נוחה לישראל במרכיבים רבים שלה.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.