מה ניתן ללמוד מאפגניסטן

מילות הקדמה – אני מקבל את הביקורת שלא הייתי מדויק בדברי, יש לקחים מעשרים שנות המלחמה באפגניסטן, יש כאלה, ויש גם משמעויות להערכת המצב הלאומית. ניסיתי להזהיר מהנטיה הטיבעית לראות כל התפתחות כתומכת אג'נדה ידועה מראש. אני עדיין סבור שרוב "הלקחים" שקראתי הם מהסוג הזה.

פרט לזה, קיבלתי תגובות על כך שאני מקפיד שלא להיות "בעדנו". התשובה היא נכון ולא נכון. אסטרטגיה היא תחום ציני וריאליסטי, שמחייב לזהות את האינטרס הרוסי / הסיני / האמריקאי / הישראלי מהזווית של כל אחד, ולא לבחון אותם שיפוטית מה נכון ומה לא. בניתוח האסטרטגי, ארה"ב היא לא הצד הטוב, היא מעצמה עולמית שמוכנה להפעיל את עוצמתה הצבאית לטובת האינטרס הרחב שלה (ולא אינטרס ישיר כמו מדינות קטנות). היא לא מוסרית, טובה או צודקת יותר מסין ורוסיה. שיקולי "המוסר" חשובים, אבל ככלל הם כלי שמדינות עושות בו שימוש תועלתני הן מסיבות פנימיות (בריאות החברה, תדמית עצמית) והן מסיבות חיצוניות (לגיטימציה בינ"ל, מנופי לחץ).
אני לא יועץ פוליטי ולא עוסק בהסברה ישראלי. המטרה שלי היא לנסות לנתח אירועים ומגמות בראיה "אובייקטיבית" ולא לשכנע שאנחנו הטובים. כמובן שאין כזה דבר אובייקטיבי, אבל אני מנסה לכתוב מה עומד מאחורי הניתוח, מהן ההנחות כדי שאפשר יהיה לראות על מה המחלוקת. לאלו מביניכם שרואים בגישה שלי לא פטריוטית, אני מצהיר, הניתוח שלי אינו מזווית פטריוטית, אלא מזווית צינית. יש לזה מספר סיבות: אני מרגיש נוח בסביבה הצינית של האסטרטגיה; לדעתי, חסרות זוויות ניתוח כאלה בציבוריות הישראלית; אני חושב שגישה ביקורתית משפרת את תהליך קבלת ההחלטות, ובסביבה שעסוקה בהצדקה מבוססת "מגיע לי" הניתוח יהיה פחות טוב; איני חושב שזה פוגם במשהו באהבת המולדת.

אתחיל בהשוואה בין סייגון לקאבול, כדי לנסות להסביר למה ההיסטוריה לא חזרה על עצמה.
וייטנאם היא מדינת לאום, עם שפה משותפת וקירבה אתנית בין אזרחיה. הפיצול של הצפון והדרום היה מלאכותי, בדומה לפיצול של קוריאה. אפגניסטן אינה כזאת. יש בה מספר שבטים (פיצול אתני) גם אם יש רוב לפשטונים.
לוייטנאם ארה"ב נגררה מתוך המלחמה הקרה, בניסיון למנוע אפקט דומינו של נפילת תאילנד ולאוס לגוש הסובייטי. הטיעון לכניסה הצבאית היה מפוברק, כיוון שהתקרית במפרץ טונקין לא קרתה כפי שסופר. לאפגניסטן ארה"ב פלשה בגלל שהיא נתנה חסות למתקפה רבת מימדים על ארה"ב. הפלישה האמריקאית היתה מוצדקת לחלוטין.
בסייגון היה מסחר וכלכלה אמריקאים, והיו בה אזרחים רבים, התנהלה בה תרבות אמריקאית. בקאבול לא היה כזה.
בוייטנאם ארה"ב איבדה יותר מ-50000 באפגניסטן פחות מ-3000. בוייטנאם ארה"ב הרגה יותר ממיליון (כולל חיילים כמובן), באפגניסטן כ-150000.
המלחמה בוייטנאם הביאה את ארה"ב על סף מלחמת אזרחים קטנה, זאת באפגניסטן לא, למרות חוסר שביעות הרצון ממנה.
דרום וייטנאם נפלה כשנתיים אחרי שארה"ב עזבה אותה, אפגניסטן כהרף עין.
וייטנאם אוחדה והפכה למדינת לאום מתפקדת בנפילתה, בדומה לאיחוד הגרמניות, אפגניסטן לא תהיה כזאת לעולם.
בוייטנאם ארה"ב חשבה שיש לה אינטרס לאומי רחב בעימות שלה בגוש הסובייטי במלחמה הקרב. באפגניסטן, האינטרס האמיתי לא קיים. הוא היה קיים בתגובה לפיגועי 9/11, אבל בהדרגה "הורד" בדרגה עד כדי לא קיים.

המסקנה מההשוואה הזאת היא שלמעט התמונה של המסוק מעל השגרירויות וייטנאם לא דומה לאפגניסטן למרות שאנחנו אוהבים את הרומטניקה של הדמיון. נפילת וייטנאם לא הובילה לאפקט דומינו ולא כל כך החלישה את מעמדה של ארה"ב בסדר העולמי. אני מניח שיהיו לקחים טקטיים בנוגע לפעולת הכוחות, אבל כדאי לזכור שלאורך עשרים השנים, היו פרקים ארוכים שבהם לא היתה לחימה כלל. אשאיר את ההשוואות הצבאיות לאחרים, כי לא חקרתי את זה, ועכשיו אגש לעניין עצמו, מהם הלקחים שניתן להסיק מסאגת אפגניסטן?

1. קל להיכנס, נורא קשה לצאת – עזה

ארה"ב נכנסה לאפגניסטן בצדק, אבל אחרי שנכנסה היא היתה צריכה להבטיח שלא יהיה טרור ממנה. ב-2004 כוננה חוקה חדשה ובחירות דמוקרטיות, רק שהטליבאן הושארו בחוץ (כי הם הרעים). ב-2006 התחדשה האלימות ומכאן ואילך ארה"ב ניסתה לבנות לשווא מערכת מדינתית במדינה שלא קיימת.
אם ישראל תיכנס לעזה כדי להפסיק את איום הרקטות ולחסל את חמאס, אף אחד לא יבוא להחליף אותנו ולא ניתן יהיה לצאת, כי מי יהיה מוכן לצאת אחרי שהשקענו כזה מאמץ גדול. מותר לטעון שכיבוש הרצועה זאת אסטרטגיה נכונה לישראל, רק כדאי לזכור שתג המחיר הוא הישארות וחיכוך צבאי ארוך טווח.
ההסבר לזה, הוא שכל נסיגה מלווה בתחושת הפסד, ובחוסר ודאות על הרע שעומד להיווצר. כהנמן וטברסקי הראו בתיאורית הערך שאנשים הם שונאי הפסד.

2. איראן – ארה"ב לא תצא למלחמה

ארה"ב עייפה ממלחמות גדולות בכלל ובמזרח התיכון בפרט. הקונצנזוס סביב הנסיגה מאפגניסטן גדול, כ-70% תומכים בה. למרות הניסיון המצחיק משהו לתקוף את ביידן פוליטית על הקריסה המהירה בסיום. אחרי שוך הסערה אני מהמר שהתמיכה במהלך תחזור להיות גבוהה.המשמעות היא שהסיכוי שארה"ב תתקוף את איראן כדי למנוע ממנה פצצה, נמוך.
אני עדיין סבור שאיראן מעדיפה לא לבנות פצצה, למרות שהיא לא חוזרת להסכם. לדעתי השבועות הקרובים הם קריטיים לשאלת החזרה להסכם, אבל גם אם זה לא יקרה, אני עדיין סבור שבראייה איראנית עדיף לא להתגרען, גם אם היא תצבור ותעשיר אורניום בכמויות שמאפשרת לבנות פצצה. ירידת האיום הצבאי מצד ארה"ב מקטינה עוד את הצורך בפצצה.
גם אם אני טועה, איני מזהה שיש לישראל חלופה למנוע מאיראן פצצה. מכאן, שבראייתי ישראל צריכה לשנות את הדיאלוג האסטרטגי עם ארה"ב בנושא, אבל זה כבר לא קשור ללקחים מאפגניסטן.

3. עיראק – היערכות לעזיבת ארה"ב

ארה"ב תעזוב גם את עיראק, וזה יעמיד בספק את יכולתה לשמור על המשולש בצפון מזרח סוריה. גם בעיראק זה לא ייראה יפה, אבל זה יהיה אחר, כי שם ארה"ב היא פחות המשענת של השלטון. כדאי להיות פחות מופתעים ומזועזעים כשזה יקרה, וכדאי ישראל תיערך לזה, כולל בשיתוף פעולה עם ארה"ב על יכולת התרעה מאיומים מהזירה העיראקית.

4. יש שאלות שהמודיעין לא יודע לענות עליהן

המודיעין וצבא ארה"ב העריכו שיש לפחות 90 יום אבל הקריסה הגיעה ברגע מהיר. יש שאלות שאין להן תשובה בחומר המודיעיני, והן לא ניתנות לחיזוי על סמך מידע, אלא על סמך ניסיון ו"הימור", שאלות על קריסה הן כאלה. זאת טעות להסתמך על מודיעין ואנשי צבא בסוגיות כאלה, כי זה מחייב את המודיעין להמציא הערכה על סמך מידע לא רלבנטי שיש לו, ואילו אנשי הצבא תמיד יפגינו אופטימיות ביחס לפרויקט שהם בנו.
פעם אחר פעם ההיסטוריה מראה שגופי הצבא נכשלו בהערכות בתחום הזה, אבל ממשיכים להסתמך עליהם כיוון שקברניטים לא אוהבים לקבל החלטות בלי "מידע" תומך.

5. ערובות אמריקאיות להסכם עם הפלסטינים – לא קשור

נוכחות אמריקאית בבקעת הירדן כחלק מערובות הבטחון להסכם כלשהו עם הפלסטינים. ראיתי שאתמול ניסו לחבר בין שתי סוגיות שאני לא מצליח למצוא להם מכנה משותף כלשהו, כולל ראש הממשלה שפרסם שקרי לכאורה דיבר על המודל האפגני. אני מודה שרמת האמינות שאני מייחס לדברים נמוכה מאוד, יש דוגמאות למכביר שבהן התברר שהוא המציא דברים מסוג זה, אבל למרות זאת אנסה לענות ברצינות.
איני מזהה כרגע משהו שיספק את ישראל בנוגע לסידורי בטחון בהסדר עם הפלסטינים, אני לא רואה כזה בטווח הנראה לעין. זאת הסיבה שאני לא חושב שכרגע יש משמעות לדיבורים על סיום הסכסוך בהסכם כלשהו. הויכוח הפוליטי נסוב כרגע על פתרונות לא יציבים (מימין ומשמאל) ואיני רוצה לעסוק בו לאור לקחי אפגניסטן. הערבות האמריקאית להסכם השלום עם מצרים, צלחה שנים רבות ומהמורות לא מבוטלות, וגם זה לא מוכיח דבר לגבי הסכסוך עם הפלסטינים. ארה"ב ערבה לשלומן של יפן ודרום קוריאה 75 ו-65 שנים בהתאמה. הניסיון לשרבב את הסוגיה הזאת לנסיגה מאפגניסטן הוא כל כך מלאכותי, שכל שנותר לי לומר זה שיהיה בתיאבון. האפשרות הלא מציאותית שישראל תסכים למדינה פלסטינית כולל בטחונות של כוח צבאי אמריקאי, נותרה לא מציאותית.

6. סין – מחלוקת על נוכחותה כאן

זה לא קשור ישירות לאירועים מאפגניסטן, ארה"ב ממוקדת במאבק עם סין, ועזיבת המזרח התיכון כולל אפגניסטן היא חלק מהתמונה הרחבה. זה לא חשוב אם התפיסה בארה"ב מציאותית או שהיא עושה מסין דֶמוֹן יותר גדול ממה שהיא. הנוכחות הסינית בישראל תהיה במחלוקת בינינו לבינם.אנשים שהגעת אליהם

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.