48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר.
העיסוק האובססיבי באיראן בטווח הקצר, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.
במקום להעריך מה יקרה למרות שלא ניתן לדעת יש כמה דברים שאפשר לומר:
הסוגיה המשפטית, המנוח, בלבולי הרתעה, ביטול יום העבודה בת"א, וכיפת ברזל
אתמול פורסמו במקביל שתי ידיעות קטנות באתר שנקרא AVIA.PRO.
שתיהן נועדו לדיאלוג אסטרטגי של מוסקבה עם ישראל. שתיהן איום מרומז.
לפני 40 שנה בסיומו של שרב סתווי, כתב שלום חנוך את המילים הבאות:
"נשבר השרב, עולה הלחות, השמים מתכסים עננים
נוסע אליך אשה יפה והרוח מצליפה בפנים…"
המילים היו קשורות לנעשה בחוץ, זה היה מקור ההשראה לשיר.
בישראל של היום הבטחון הוא מטבע פוליטי עובר לסוחר. צה"ל הפך לגוף שיווק של עצמו ומוכר לנו לוקשים באמצעות דובר צה"ל, הצנזורה והכתבים הצבאיים. הפוליטיקאים סוחרים בבטחון כאילו חיי האזרחים הם מטבע עובר לסוחר בקלפי.
לו רק נקבל מילים שקשורות לנעשה בחוץ, דיינו.
פוטין לא הופך להיות השליט של המזרח התיכון, איראן לא משמידה אותנו עוד מעט וצרחות ההיסטריה על התקיפה של בסעודיה
לאורך יותר מעשור יש סימני דעיכה באטרקטיביות של הדמוקרטיה בעיני הציבור המערבי. הנה, גם במספרים.
הטענה שלנתניהו יש אחריות על יציאת טראמפ שגויה, לישראל לא היתה השפעה על זה. לעומת זאת, על המדיניות של ישראל בזירה הצפונית ומול איראן בעשור האחרון יש לנתניהו אחריות, זה לא אומר שהדברים היו בשליטתו וגם לא על מידת ההשפעה שהיתה לנו על ההתרחשויות.
פרסום קצר באקונומיסט על מחקר שנערך בבריטניה וארה"ב על הקשר הנ"ל. במחקר התבקשו הנשאלים לענות על סט שאלות (8) שמעידות
סקר מעניין של פיו (PEW) על האופן בו תופסים המחנות הפוליטיים את הצד השני. בישראל אין סקרים באיכות כזאת, וגם
יש מספר מימדים בהם אפשר לנתח את ההסכם של טראמפ עם ארדואן: בקומה האסטרטגית, משמעויות לישראל, לקחים אירוניים, פופוליזם קווים
