שאלה אסטרטגית

אם רוצים דיון שיטחי על הרתעה, אז מבצע שומר החומות נכשל. במקום זה עדיף לנתח אינטרסים ומדיניות. השאלה לפיתחה של ממשלת בנט היא מה המדיניות שלה בסוגיה הפלסטינית, כי תפוח האדמה הלוהט שעבר אליה מחייב אותה לדון האם היא מעדיפה את המשך חיזוק החמאס ואז למצוא את הדרך להעביר אליו כסף כדי לשמור על השקט.

חמש סוגיות לאומיות שעולות ביום שאחרי "שומר החומות". חיוני לעסוק בתמהיל הגנה-כוח אווירי-תמרון-עורף על חשבון המב"מ ואיום התקיפה באיראן.

הדיון בשאלה האם חמאס מורתע ולכמה זמן לא תורם להבנת המצב ולקבלת החלטות.
חמאס קידמה יעדים ארוכי טווח, במחיר נסבל מבחינתה.
השאלה מתי תתחדש האש לא קשורה למחיר שחמאס שילם, היא קשורה לניתוח רציונלי של מאזן האינטרסים. השאלה היא האם ישראל תהיה שותפה לדיון או שהיא תהיה הצד השלישי שעל גבו מקדמים את האינטרס.

"כשהאמת פוגעת, אנחנו משקרים עוד ועוד, עד שאנחנו כבר בכלל לא זוכרים שהיא שם, אבל היא עדיין שם. כל שקר שאנחנו משקרים חב חוב לאמת".

על האינטרס של חמאס, הזירה הפנימית, ההערכה, האינטרס של ישראל, האסטרטגיות הצבאיות, יוזמה והרתעה

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח

המטרה של מדיניות היא ליצור את המציאות האסטרטגית הטובה ביותר האפשרית, ולא עצם ההשתתפות במשחק. ישראל חזרה על אותן טעויות בשלושת הצמתים שהיו לפניה בסוגיה האיראנית. הגיעה העת להכיר במציאות ולהתחיל לתכנן מדיניות חדשה שצופה פני סוף העשור הנוכחי, כי אתגר הגרעין האיראני לא עומד להיעלם.

העימות עם פוטין אינו קרב הכרעה אלא סדרת עימותים קטנים, שבה לא מנצחים בכולם, אבל חשוב להפסיק להפסיד ברובם. השאלה היא האם חיפוש נקודת האיזון יכולה לספק תוצאה רצויה, בהינתן שהתחרות המרכזית של ארה"ב בראי ביידן, זאת סין.

הניסיון של ביידן לחזור להסכם עם איראן מהווה הזדמנות לפתיחת דלתות בארה"ב בסוגיות אסטרטגיות בעלות חשיבות עליונה לבטחון הלאומי של ישראל לשנים קדימה. עימות ישיר ומלא עם ביידן על מדיניות שאין לנו יכולת השפעה עליה, זה שימוש בגפרורים בניסיון לחמם את הבית בחורף.

ההקשר הכללי, והמורכבויות של פוטין לאור המתיחות על סף מלחמה בין רוסיה לאוקראינה