לכבוד שבת קיבלנו שלל כותרות מטעמו של שר הבטחון החדש נפתלי בנט על הוצאת האיראנים מסוריה. ללא ארה"ב יש 4 חלופות לזה:
אופציה צבאית – השמדה רציפה וחוזרת של כל איראני בסוריה באשר הוא.
כפייה – גביית מחיר שיביא להתקפלות.
כפיה על הרוסים להוציא בכוחם את האיראנים מסוריה ופירוק הברית הרוסית – איראנית.
כפייה על אסאד להוציא את האיראנים מסוריה.
כל האפשרויות אינן ריאליות.
בלי קשר שר בטחון שמקדם מדיניות שונה ממדיניות הקבינט צריך להיות מפוטר באותה דקה.
הדמיון בין בית הקלפים לתקיפה בשבוע שעבר גדול. האיראנים ירו רקטות אנחנו תקפנו בתגובה מטרות איראניות ומטרות הגנ"א סוריות.
לאור המצב הפוליטי בישראל התקיפה קיבלה חשיפה קטנה למדי, והעיסוק התקשורתי היה נמוך.
התגובות הרשמיות היו דומות למדי, עם קצת פחות פומופזיות.
בתחום הפרשנות כבר יש הרבה יותר ספקות על תכלית המלחמה של ישראל באיראן ועל הסיכוי להוציא את האיראנים מסוריה. גם השת"פ עם רוסיה כבר לא מובלט, לעומת הפעם הקודמת.
במקום להעריך מה יקרה למרות שלא ניתן לדעת יש כמה דברים שאפשר לומר:
הסוגיה המשפטית, המנוח, בלבולי הרתעה, ביטול יום העבודה בת"א, וכיפת ברזל
אתמול פורסמו במקביל שתי ידיעות קטנות באתר שנקרא AVIA.PRO.
שתיהן נועדו לדיאלוג אסטרטגי של מוסקבה עם ישראל. שתיהן איום מרומז.
פוטין לא הופך להיות השליט של המזרח התיכון, איראן לא משמידה אותנו עוד מעט וצרחות ההיסטריה על התקיפה של בסעודיה
הטענה שלנתניהו יש אחריות על יציאת טראמפ שגויה, לישראל לא היתה השפעה על זה. לעומת זאת, על המדיניות של ישראל בזירה הצפונית ומול איראן בעשור האחרון יש לנתניהו אחריות, זה לא אומר שהדברים היו בשליטתו וגם לא על מידת ההשפעה שהיתה לנו על ההתרחשויות.
סקר מעניין של פיו (PEW) על האופן בו תופסים המחנות הפוליטיים את הצד השני. בישראל אין סקרים באיכות כזאת, וגם
יש מספר מימדים בהם אפשר לנתח את ההסכם של טראמפ עם ארדואן: בקומה האסטרטגית, משמעויות לישראל, לקחים אירוניים, פופוליזם קווים
מספרים על ברנארד שוו שהוזמן לנשף בארמון באקינגהאם. הוא הגיע לנשף לבוש בעניבת פפיון וחליפה מהודרת, הסתובב בין האורחים ולפתע
שבועיים אחרי המתקפה על שדה הנפט בסעודיה, עצרת האו"ם, אוקראינה קולגייט (Callgate), הצעת מקרון והבחירות לנשיאות בנובמבר 2020. המתקפה בעיראק
