חוק היד העומדת
Fighter contrails overhead during the Battle of the Philippine Sea / ויקיפדיה
פעם (מזמן) כשהייתי צעיר בחיל האוויר ומערכות התחקור והתיעוד לא היו משהו היה את חוק היד העומדת, שבו נעשה שימוש כדי להסביר כיצד מישהו הגיע ליתרון בקרב אוויר. העקרון פשוט, מסבירים את התמרון האווירי ביד ימין, בעוד יד שמאל נותרת במקום קבוע, וכך הפלא ופלא יד ימין מגיעה מאחורי יד שמאל. תנסו את זה ותיראו שזה עובד, השאירו את כף יד שמאל במקום ותנסו להביא את כף יד ימין מאחוריה. פשוט, עכשיו גם אתם יודעים להסביר קרבות אוויר.
ככל שחולפות השנים אני מבין את מקומו של חוק היד העומדת בחיים האמיתיים, הוא אחד מחוקי היסוד של דמגוגיה פוליטית.
חוק היד העומדת מאפשר להתעלם מהעובדה שלכל חלופה אמיתית יש חסרונות, ולטעון שיש פתרונות פשוטים לבעיות מסובכות.
דוגמאות יש למכביר –
אתמול נוכחנו לראות שבעימות בין ארה"ב לאיראן אין פתרון פשוט. תקיפת תגובה להפלת המל"ט טומנת בחובה גם סיכונים, ולא פותרת את הבעיה.
מלהטטי יד ימין יאמרו לך, ארה"ב מנצחת את איראן בהליכה, הלוואי ותהיה מלחמה. כל מה שטראמפ צריך לעשות זה לתקוף, קלי קלות. אבל יד שמאל העומדת תשאל, האמנם? האמנם ארה"ב תנצח במלחמה מול איראן, אחרי שנכשלה בשתי מלחמות קודמות באזור? כך שלמעשה גם ארה"ב (שלא לדבר על טראמפ באופן אישי) יודעת שאם תהיה מלחמה, זה נכון שעוצמתה הצבאית תכריע את הצבא האיראני, אבל זה לא יביא להצלחת המלחמה.
כך שבעולם האמיתי נדרש להתמודד עם העובדה ששני הצדדים לא רוצים להגיע למלחמה, ושבעוד עבור איראן מדובר באינטרס חיוני לקיומה, עבור ארה"ב זה אינטרס משני, בשונה מצפון קוריאה איראן לא מהווה איום ישיר על ארה"ב.
לפני שנה (ועשרה ימים) נפגש דונלד טראמפ עם קים ג'ון און בסינגפור. "איזה גאון", "איך הוא הביא את קים על ארבע למו"מ", "מגיע לטראמפ נובל", כתבה יד ימין במקלדת עוד לפני שמשהו קרה במציאות, ואפילו התעלמה מכך שההתחייבויות של קים היו רפות בהרבה מאלו שהובטחו בפעמים קודמות.
אבל יד שמאל שעמדה לה בנחת נשמה עמוק וחייכה בנחת. חלפה שנה, קים לא פירק גרם, וכל אלו שחיברו את ההצלחה של הלחץ על קים להתפרקות וכניעה של איראן שכחו הבטחתם מזמן, ומבטיחים שעוד רגע איראן תבוא על ארבע למו"מ.
למען הסר ספק, חוק היד העומדת אינו עניין לימין או שמאל, ואינו קשור רק לטראמפ, בכלל לא. חוק היד העומדת משמש בכל ויכוח פוליטי בכל עת.
"נילחם בטרור כאילו אין הסכמי אוסלו, ונמשיך במו"מ כאילו אין טרור" נאמר בטפשיות בזמן פיגועי החמאס ב-96 וגם אחר כך.
"בלי ההתנתקות לחמאס לא היו טילים על ישראל", נאמר למרות שקסאמים התחילו לפני ההתנתקות.
"ההתנתקות תאפשר לנהל את הסכסוך" הבטיחו לפני ההתנתקות.
"על כל טיל של חמאס צריך להוריד 40 רבי קומות בעזה", מהדהדת יד ימין, כאילו "מידתיות" זאת רק המצאה של יד שמאל הישראלית. עד שגילינו אתמול שגם נשיא ארה"ב חושב שיש דבר כזה.
"ישראל מונעת את ההתבססות האיראנית בסוריה", למרות שאנחנו תוקפים שוב ושוב, כאילו מרי פופינס שולפת את האיראנים מתוך התיק שלה.
"נכבוש את רצועת עזה, ונחסל את שלטון חמאס" מבטיחה יד ימין, אבל אז יד שמאל שואלת "לא ניסיתם את זה ב-82 בלבנון וזה לא היה ממש מוצלח?"
אחרי משבר האליושין בספטמבר החולף הבטיחו רבים שנמשיך לתקוף כאילו לא קרה כלום, אבל יד שמאל המעצבנת מראה לנו שמאז תקפנו מספר חד ספרתי של תקיפות.
למען קידומו של דיון פורה זיכרו, כל מי שמבטיחים לכם שיש פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות, מלהטטים ביד ימינם (ולא בגלל שזה צד ימין הפוליטי, אלא בגלל שרוב האוכלוסיה כותבת בימין). תמיד תסתכלו על יד שמאל, בחיים היא לא עומדת.
לפרקים נוספים בסדרה:
One thought on “חוק היד העומדת”