לשבור את החומות סביב רצח רבין ואיך יכול להועיל שחרור יגאל עמיר
21 שנים חלפו, ואולי הגיע עת לנסות לשבור את הקיר ששני מחנות פוליטיים בנו מאז הרצח. מצד אחד השמאל, שמרגיש שההסתה של הימין הביאה לרצח רבין (ואולי אפילו שהימין רצח את רבין), עצרה את תהליך השלום והביאה לחילופי שלטון בכוח האקדח. כהוכחות לטיעונים יש את הארון, התמונה במדי SS, הקריאות רבין בוגד, וההפגנה בכיכר ציון. מנגד הימין, שזוכר את מבטי האשם בימים שאחרי, מאמין שהמחאה הפוליטית היתה לגיטימית ודוחה את ההאשמות בתוקף. בהוכחות לטיעונים יש את "הוא לא בוגד הוא טועה", השב"כ חילק את תמונות רבין, מהמרפסת לא שמעו את הקריאות. אלה משוכנעים וגם אלו, החברה הישראלית מדחיקה את הפצע ומקווה שהמוגלה תעלם, גם אם לא נטפל.
כדי שאפשר יהיה לטפל חייבים לאפשר שיח קצת מורכב יותר, לא של שחור ולבן. רוב גדול של מפגיני הימין לא האמין שההפגנות יובילו לרצח, בעצם רוב הישראלים לא האמינו. גם אלו שהתריעו, חשו נדהמים כשזה קרה. זה טבעי ואנושי, כך אנחנו מגיבים לנבואות על "ברבורים שחורים", גם כאשר אנחנו באמת מעריכים שזה יכול לקרות, המחשבה על זה גורמת לנו להדחיק. וכשהברבור מגיע, אנחנו בדיעבד טוענים "איך לא מנענו זאת". אין כמו חוכמת הבדיעבד. לכן, במקום להאשים אנשים שהיו חלק מההסתה, כדאי להתקדם ולשחרר, ולנסות למצוא פתח לשיח שאינו מאשים, כי זה יוביל לתוקפנות נגדית.
מנגד, בדיעבד, יכול הימין לומר שאולי היתה הגזמה והשיח הפוליטי היה אלים ומסית מדי. קריאות "בוגד" (שמלוות אותנו גם היום), "פושעי אוסלו לדין", "שתול", הוצאת "דין מוסר" צריכות לצאת מהשיח הפוליטי. הן שייכות למרחב שיכול להוליך לאלימות, את זה כבר ראינו, עכשיו זה כבר לא צריך להפתיע אותנו. הניסיון לטעון שיגאל עמיר פעל על דעת עצמו, שמקורו בדחיית ההאשמות על האחריות ברצח, יכול להפוך לקבלה של התפיסה שאומרת שאווירה ומילים יכולות להרוג, הרי לעולם לא ניתן יהיה להוכיח שהקריאות "בוגד" הן שהביאו את יגאל עמיר לרצוח. ממי שטוענים שהטרור הפלשתיני מקורו בהסתה, צריך לצפות להיות נכונים לקבל שיש אמירות שיכולות להביא לאלימות.
אז למה לשחרר את יגאל עמיר ? הישארותו בכלא מאפשרת לחברה הישראלית להתבצר בעמדותיה. אלו אומרים, "הרוצח המתועב צריך להירקב בכלא כל ימי חייו", ואלו אומרים "הוא היה לבד". שחרורו יכול לשבור את חומות ההתבצרות, השמאל שצריך להיות זה שיוזם את זה (אחרת השבר יעמיק), יוכל להפגין את נכונותו לסלוח לימין (ולא ליגאל עמיר) ולפתוח את השיח הפוליטי. זה גם יאפשר לדבר על אקסיומות אחרות, כמו שחרור מחבלים כחלק מההסדר מדיני. הימין יאלץ להתמודד עם השיח שילווה את השחרור, שידבר על מגבלות השיח הפוליטי המותר, על כך שנכונות לוותר על שטחים וביקורת על הכיבוש אינן בגידה, ושהתנ"ך אינו מעל המדינה.
השחרור יהיה כואב, אנשים בשמאל ירגישו נבגדים, אבל כאשר יסתובב חופשי בינינו נאלץ להביט במראה ולהודות שזה קרה בחברה שלנו, ולא לדחוק את המראה לתא הכלא בקריאה שאנחנו "הכי יפים" וזהו "עשב שוטה". כי האמת שהמציאות היתה יותר מורכבת, ובחינה שלה בשחור ולבן רק שומרת על המצב הקיים.
זה אולי נשמע תמים, אבל מה כבר הנזק שייגרם, רבין כבר נרצח, ומה שיעודד רצח פוליטי נוסף, זה הפעמים הבאות שקריאות "בוגד" למיניהן יישמעו.
