פרסום תקיפת הכור – ההסתרה כאמצעי שהפך למטרה והפחד בישראל מויכוח בנושאי בטחון

בחלוף הזמן מהפרסום אני תוהה האם עדין יש רבים שסבורים שלא היה צריך לפרסם רשמית את העובדה שישראל תקפה את הכור בסוריה ואני חושב שיש בזה בכדי ללמוד משהו עלינו. לכל הפחות, את הטענה שזה יביא את אסאד להגיב ניתן למחוק מהרשימה (אלא אם כל ארוע בטחוני בעתיד יחשב כנובע מהפרסום). למרות זאת חשבתי שכדאי לדבר על הפרסום.

ראשית, כדאי להגדיר שקיים הבדל בין פעולת תקיפה שכזאת, שהיא אינה תקיפה חשאית, לבין מבצעים חשאיים רבים שארגוני ביון ובטחון מבצעים שהסתרת קיומם לעולם היא אחד מהתנאים ומהיעדים של המבצע.

היעד שהגדיר אהוד אולמרט היה: "No core, no war" – הסיבה המרכזית בגללה ישראל דממה אחרי התקיפה, היתה למנוע מאסאד תגובה אוטומטית. המטרה הזאת הושגה כעבור 24 שעות (לכל היותר). כאשר אולמרט דיווח למחרת התקיפה לבוש, הוא אמר לו שלא צפויה הסלמה.

ישראל באמת לא רצתה מלחמה, ובאמת נערכה למלחמה, כך שאנחת הרווחה על כך שזו לא פרצה, הביאה לכך שההימנעות מפרסום המשיכה גם בשבועות שחלפו, אחרי שכבר היה ברור גם לאסאד, שישראל היא זו שתקפה.

בחלוף הזמן, ניהול הסתרת המידע הופך להיות "כוח" וארגונים נוטים למקסם את כוחם. כך, אחרי התפטרות אולמרט וחזרת נתניהו לראשות הממשלה, לא היה מי שירצה לגזור את הקופון הפוליטי על ההחלטה האמיצה, למרות שבכל העולם זה נאמר רשמית, כולל סרטים לרשתות זרות בהשתתפות בכירים ישראלים.

מה שהיה אמצעי למניעת מלחמה, הפך למטרה בפני עצמה – חיזוק הכוח של הצנזורה וגופי אבטחת המידע. זאת תופעה טבעית והיא אינה נובעת מזדון.

לאור העובדה שהפרסום בישראל לא חידש מעבר למה שהיה כבר ידוע, ניתן להסיק שלא נגרם נזק בטחוני מעצם הפרסום. לכן הרתיעה מהפרסום מעידה על החשש שלנו משיחה בנושאים בטחוניים (האם זה נובע מהפחד הקיומי שמלווה אותנו?). אנחנו חוששים לדבר על מטרות המלחמה הבאה בעזה או בלבנון והאסטרטגיה למימושן. אנחנו חוששים לדבר על האסטרטגיה בנוגע לגרעין האיראני, בנוגע להתבססות איראן ורוסיה בסוריה, וכן הלאה. בכל אלו, השיח נותר לאנשי בטחון בלבד, שחלק ניכר מהם בעלי כשירות אפסית לדיון אסטרטגי (לא כולם, יש רבים שמביאים איכות). זה משקף תפיסת עולם ישראלית, של כמיהה לכך, שבעימות הצבא יפתור את הבעיה ("תנו לצה"ל לנצח"). כמיהה ששייכת גם למדינאים הישראלים, רק שהבעיות נהיו כאלו שהצבא לא יכול להעלים.

בעצם העובדה שאנחנו מוותרים על הדיון הציבורי בסוגיות האלו, אנחנו מוותרים למנהיגים על הצורך לנמק, מוותרים על הויכוח שהוא הכרחי להבנת הנחות יסוד של חלופות ושל היתרונות והחסרונות של כל חלופה. למעשה אנחנו מוותרים על חלק מהותי בדמוקרטיה וזה שחופש הרעיונות מביא לתוצאות טובות יותר.