מתריע בשער – האם בריק צודק

מזה כמה שנים זועק האלוף במילואים יצחק בריק על כך שצה"ל לא מוכן למלחמה הבאה, ולאורך זמן אני חושב שהביקורת שלו מוגזמת, קיצונית וכתוצאה מכך היא מחמיצה את מטרתה. לפני כחצי שנה התייחסתי למאמר שלו במידה בנוגע לחיל האוויר. השבוע, חבר שלח לי פודקאסט עם בריק בגיקונומי, אחרי 100 דקות הקשבה. אני עדיין סבור שהתמונה שהוא מתאר שחורה מהמציאות, אבל, דבריו מנומקים היטב ואני מסכים שהם משקפים בעיות אמיתיות שראוי לדון בהן. היריעה רחבה ולכן מיקדתי את דברי, גם ככה לתחושתי זאת סוגיה שלא מעניינת קהל רב מדי.

ב-2004 התבקש דן מרידור להוביל וועדה שתדון בתפיסת הבטחון של ישראל, הוועדה הציגה את עבודתה לראש הממשלה אולמרט ושר הבטחון שאול מופז באפריל 2006. אולמרט הנחה על תהליך סדור לקראת אישור העבודה בקבינט, אך אירועי מלחמת לבנון השניה הובילו לכך שהעבודה לא אושרה פורמלית, אחד המרכיבים המרכזיים בהמלצות הוועדה היה להוסיף לתפיסת הבטחון את רגל ההתגוננות, וניתן לומר שזו אכן נוספה, מאז עבודת הוועדה היתה את מלחמת לבנון השניה, שרק אחריה חיזבאללה נכנס לאיום הייחוס של צה"ל, חמאס השתלט על עזה, ישראל החליטה לקחת על כתפיה את סוגית הגרעין של איראן, האביב הערבי פירק את מרבית מדינות ערב כולל את סוריה שהיתה הגורם המרכזי באיום הייחוס. במצרים עלו האחים המוסלמים לשלטון בבחירות דמוקרטיות ואחרי שנה היתה הפיכה צבאית שהחזירה את הצבא לשלטון. נחתם הסכם הגרעין עם איראן, ואחרי כמה שנים ארה"ב פרשה ממנו. רוסיה נחתה בסוריה וביחד עם איראן וחיזבאללה סייעו לאסאד לנצח את מלחמת האזרחים.

בכל השנים האלה ישראל לא באמת עצרה לבחון את המשמעויות, וזאת לא אחריותו של הצבא, זאת אחריותה של ממשלת ישראל שב-12 השנים של נתניהו מעלה בתפקידה והותירה ואקום בלתי נתפס. היו בראייתי לנתניהו מחדלים רבים, אבל זה המחדל הגדול מכולם. בריק צודק שסוריה לא נמצאת באיום הייחוס, לאיזה סוריה צריך להיערך בעשור הקרוב זאת שאלה שחייבים לתת לה תשובה. גם אינתיפאדה שלישית לא באיום הייחוס. לדעתי גם שתי האיניתיפאדות הראשונות לא היו, אבל האם ניתן להניח שבעשור הקרוב לא תהיה אינתיפאדה שלישית? יכולת התקיפה שישראל פיתחה לאיראן היתה מחוץ לתקציב הצה"לי ונוהלה כקופסא נפרדת. לאיום של מאות, אם לא אלפים, של טילים מדוייקים ישראל לא התחילה להיערך כנדרש. מה המשמעות של איראן גרעינית והאם צריך לחשוב על משמעות כזאת (שפירושה שאנחנו מוכנים להודות שזה ייתכן)? כל אלו אינן שאלות שהצבא יכול לתת להן מענה לבד, הן גם לא שאלות צבאיות. בשונה מבריק אני סבור שהשאלה מה איום הייחוס אינה שאלה מודיעינית, אין מודיעין על איזה סוריה תהיה בסוף העשור, וגם לא האם תהיה איניתיפאדה. ישראל בזמן הזה התאהבה בתקיפות המב"מ, שהיה להן אפקט מסויים, אבל לא היתה להן תכלית. לראיה האיראנים התבססו בסוריה, ולחיזבאללה יש טילים מדוייקים.

אייזנקוט פרסם את אסטרטגיית צה"ל עם כניסתו לתפקיד אבל זה לא חולל שיח בסוגיות בטחון. חשוב לי להבהיר שלא יכול להיות שמסמך כזה לא יעורר הדים כיוון שאין אפשרות לדאוג לכל הבעיות ולכן מסמך כזה מציף גם סוגיות שלא מטופלות ולא ייתכן שכולם סבורים שסדר העדיפויות צריך להיות דומה. נתניהו ליהטט באמצע 2018 וסיפר יש לו מהשרוול תפיסת בטחון משלו, עליה הוא שקד. לא בכדי לא קרה כלום עם זה, ישראל החליטה על רכישת 3 טייסות 35-F, צוללת שישית, ספינות שטח בלי לשאול מה זה משרת ואיזה סיכונים לא מטופלים כתוצאה מכך. ההצטיידות ב'כיפת ברזל' היא תוצאתית ולא בהסתכלות הוליסטית. אולי עדיף עוד 10 סוללות כיפת ברזל על טייסת 35-F? בריק צודק שהלובי של חיל האוויר חזק מאוד וכתוצאה מכך הוא זוכה לנתח גדול מאוד מהתקציב, אבל זה מגיע בגלל שביבשה יש ואקום.

במקום לענות לשאלות קשות הממשלה בחרה לתת תוספות תקציביות לצבא, מבלי לשאול ברצינות למה הן משמשות, כדי לברוח מאחריותה על ניהול הסיכונים של בטחון המדינה. גם בזה בריק צודק, הרמטכ"ל עושה בתקציב ובתר"ש כמעט כרצונו וההשפעה של מקבלי ההחלטות על בחירותיו אפסית, בעיקר כיוון שהם נעדרי יכולת לדון בהן. המל"ל שהיה אמור לסייע לממשלה לעסוק בשאלות כאלה נוטרל לחלוטין בשרשרת מינויים של עושי חן. הדוגמא הבולטת ביותר לכך שצה"ל עושה בתקציב כרצונו היא איום הרקטות והטילים. מאז מלחמת לבנון השניה ברור לחלוטין שזה האיום העיקרי על מדינת ישראל, ההתפרקות של סוריה הסירה לחלוטין איום יבשתי כלשהו במשך העשור הקודם, וניתן להעריך שאם הצבא ימשיך לשלוט במצרים לפחות עד תום העשור הקרוב. צה"ל לעומת זה ברח מטיפול התקפי באיום הרקטות והטילים והעדיף שהמדינאים יוסיפו כסף מחוץ לתקציב המוגדר על מנת לרכוש סוללות כיפת ברזל ומיירטים. יותר מ-12 שנה חלפו מאז 'עופרת יצוקה' וצה"ל אפילו לא ניסה להסיר את איום הרקטות של חמאס במהלך 'שומר חומות'. חיל האוויר מקבל תקציבי עתק מתוך תקציב הבטחון אבל אף אחד לא דפק על השולחן ואמר לו תגיע לכאן עם הפתרון הכי טוב שאתה יודע לייצר. אגב, זה שחיל האוויר לא פותר את בעיית הרקטות לא מעיד על כך שתמרון יעזור במשהו.

במקום לטפל באיום הרקטות, שלדעתי, לצה"ל לא תהיה יכולת התקפית להסיר אותו, אבל חייבת להיות לו יכולת להקטין את האיום במידה ניכרת, צה"ל שלח את חיל האוויר לפתח יכולת להפציץ המון מטרות גם אם זה לא חשוב. בריק טוען ש"חיל האוויר מפציץ מלמעלה אבל לא פותר שום בעיה". זה די ברור שחיל האוויר לא מפציץ מלמטה, אבל הוא באמת לא פתר למדינאים שום בעיה בחמשת המבצעים האחרונים (ועוד הרבה ימי קרב). במקום לפתח פתרונות לבעיות לפי סדר עדיפות לאומי, בחרו לרכוש המון פצצות לצה"ל, כדי שזה יוכל לעשות בהן שימוש מופקר בזמן מבצעים צבאיים כמו שומר חומות, ואז לבקש מיליארדים כדי למלא את המחסנים. גם זאת סוגיה נכונה מאוד שבריק מעלה, מדינת ישראל לא ערוכה למתקפת טילים מחזיתות רבות בהיקף של האיום הנוכחי.

מכאן, אני רוצה לדבר על סוגיה שבה אני סבור שבריק שוגה לחלוטין, והיא המסקנה לפיה חיל טילים הוא אחד הפתרונות לבעיות הנ"ל. צה"ל תקף יותר מ-6500 מטרות במבצע 'שומר חומות'. לפי ויקיפדיה, עלות של קיט JDAM הוא כ-25,000$, תוסיפו לזה את הרש"ק עצמו והמרעום ונקבל בערך 250 מיליון דולר. עלות של רקטה/טיל קרקעי מתקרב למיליון דולר ליחידה. מוזמנים לחשב את ההפרש. כמובן שמה שעשיתי כאן הוא חישוב דמגוגי, כיוון שלא כללתי את העלות של רכישת טייסת, הכשרת טייסים, מערך טכני ועוד. טייסת 35-F עולה לדבריו של בריק 2.5 מיליארד דולר כולל האחזקה. ב-15 השנים האחרונות חיל האוויר תקף בעזה יותר מ-20,000 מטרות, סדר גודל מיליארד דולר על חימושים. בטילים זה היה עולה 20 מיליארד דולר, וזה עוד לפני שהזכרתי שמטוסים תוקפים גם במב"מ בסוריה, עושים גיחות צילום, אוספים מודיעין, מאתרים מטרות בזמן אמת ועוד הרבה דברים שחיל טילים ורקטות לעולם לא יעשה. חיל טילים יכול להיות גורם משלים לפערים, כמו זמינות מיידית לפעולה ויכולת הפתעה (כיוון שמטוס שממריא מתגלה), אבל הוא לא יכול להיות רגל משמעותית בתפיסת הבטחון במקום חיל האוויר. אתם צודקים שלא הכללתי את עלות הבסיסים של חיל האוויר ועוד כמה דברים, אבל כדאי לזכור שהבסיסים כבר הוקמו ואנחנו עוסקים במצב הנוכחי ולא בהקמתו של צה"ל מחדש. מה גם שכדאי לזכור שבינתיים אין צבא מערבי שבחר להתבסס על טילים במקום מטוסים.

זה מביא אותי לסוגיה האחרונה אליה אני מעוניין להתייחס – אי אפשר לפרק ולבנות את צה"ל מחדש. גם אם אני מסכים שבצה"ל אין יישום לקחים מביקורות, ואני ממש מסכים שבצבא הירוק אין תרבות של תחקיר בשונה מחיל האוויר, ואני מאמין לגמרי לדברי בריק שרוכשים ציוד במיליארדים אבל לא מוודאים שהוא מגיע לכדי יכולת מבצעים בגלל חוסרים קטנים (רק עכשיו התבשרנו על כך שהתבור יוצא משירות אחרי פחות מעשור), גם אם הכל אפילו יותר גרוע מזה, אי אפשר לתקן את זה כמו בשוק האזרחי ע"י החלפת המנכ"ל וראשי החברה. גם אי אפשר לפשוט את הרגל ולהקים את החברה מחדש. בטחון הוא משהו שוטף שצריך לתקן אותו תוך כדי תנועה ועם מרבית האנשים ששותפים מרכזיים לחלק מהבעיות. רוב הבעיות לא נולדו עכשיו והו מלוות את מדינת ישראל וצה"ל מיום הקמת המדינה. לדוגמא, כהונות קצרות בתפקידים גם של בכירים הן בעיה מבנית בצה"ל. סגן רמטכ"ל זה תפקיד שלא ניתן למלא רק שנה וחצי שנתיים, אבל אז יהיה מועמד יחיד לתפקיד הרמטכ"ל והמערכת תהיה מקובעת. פרטאץ' וחוסר תכנון לטווח ארוך, זה משהו שמאפיין את ישראל מהקמתה ביחד עם תרבות פוליטית ואזרחית של הימנעות מעיסוק בסוגיות בטחון. המשמעות היא שלא ניתן לטפל בכל הבעיות ביחד, ואפילו לא במרביתן, זאת סוגיה מורכבת שצריך לבחור היכן מתחילים. אם צועקים שהכל דפוק, התוצאה תהיה ששום דבר לא יקרה. לישראל יש אתגר בטחוני מורכב, שכדאי שהממשלה החדשה תתחיל לעסוק בו ברצינות אחרי הזנחה פושעת של שנים. אינדיקטור ראשון נוכל לקבל אם נשמע שמתחילים ויכוחים והתכנית של צה"ל לא מאושרת כלשונה.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.