מזה כשנה אני כותב שישראל מבצעת משיכת יתר לצה"ל, ומזהיר שזה מודל שאינו בר קיימא. התארכות המלחמה בעזה, הישיבה בגבולות, והיקף הפעילות ביו"ש הם מעבר ליכולתו של צה"ל בגודלו לפני ה-7/10. לטובת הפוסט הזה אני מתעלם מהאמונה בצדקת הדרך של המלחמה, מהקיטוב הפוליטי בישראל, ואפילו מהשיוויון בנטל או העומס הנוכחי על אנשי המילואים – על חלק מזה כתבתי השבוע פוסט ב'זמן ישראל' – "על השחיטה – של הפרה הקדושה צו 8". המטרה של הפוסט הנוכחי היא להראות שלא ניתן להמשיך במגמה הנוכחית כי נגיע לפשיטת רגל, ואסור להגיע לפשיטת רגל בסוגיות בטחון. חשוב לי לציין שכל מה שכתוב בפוסט הזה לא מבוסס על מידע משירות המילואים שלי, אלא על פרסומים בעיתונות שאני יכול להצליב או ראיונות בפודקאסטים שונים עם שאני סומך עליהם כמקור אמין.
ב-7/10 צה"ל היה מתוח ככל יכולתו על פני הגזרות השונות אחרי תגבור של יותר משנה לאור ההסלמה ביו"ש. למרבה הצער, בחסות הוויכוחים המטופשים האם בגלל צבי סוכות הועברו כוחות מעזה ליו"ש, שנועדו לקרבות בוץ פוליטיים, נמנעה היכולת לקיים דיון רציני על הצרכים של הצבא, המגבלות שלו והאילוצים שיש, שהם גם אילוצי כוח אדם וגם אילוצי תקציב. באביב אותה שנה הכנסת אישרה לצה"ל לגייס כ-50 גדודי מילואים לתעסוקה שנה שנייה ברצף בגלל שצה"ל הגדיל את הסד"כ ביו"ש בשנה שלפני כן. המשמעות היתה חריגה מחוק המילואים שמגדיר שתהיה לגדוד מילואים תעסוקה פעם ב-3 שנים.
המשמעות היא שכבר באביב 2023 נוצרה לצה"ל בעיה של היקף כוח אדם לעומת מה שחוקי מדינת ישראל מגדירים והיה צורך לקבל חריגות מהחוק על מנת לעמוד במשימות השוטפות של הצבא. אפשר כמובן לפטור את הבעיה הזאת ולומר שאפשר לשנות את החוק, אבל אי אפשר לעשות את זה מבלי להתחמק מהצורך לקיים דיון מה "לגיטימי" מצידה של המדינה לדרוש ממי שעושה מילואים, שזה להזכירכם מיעוט קטן של אזרחיה.
הסוגיה הזאת היא הבסיס להמשך הפוסט – צה"ל שלפני ה-7/10 הוא צבא גדול בהשוואה לצבאות בעולם, הרביעי בגודלו ביחס לאוכלוסיה, אחרי שאוקראינה עקפה אותנו לאור המלחמה הטוטלית עם רוסיה שהיא מנהלת ואחרי אריתריאה וצפון קוריאה. אחרי מלחמת יום הכיפורים צה"ל היה הצבא הגדול בעולם ביחס לאוכלוסיית המדינה. גם ביחס לאיומים על ישראל במלחמה צה"ל של המאה ה-21 הוא צבא גדול, אבל בשונה מכמעט כל הצבאות בעולם הוא צבא שעיקר העומס שמוטל עליו הוא בבטחון השוטף – צה"ל הוא צבא הגנת הגבולות והשיטור ביו"ש, והסד"כ שזה דורש ממנו, מעמיס על יכולתו להתכונן למלחמה. מצד שני, הפעילות השוטפת מונעת ניוון של יחידות צבאיות, יש לזה גם יתרונות.
העובדה, שמחד לאורך עשרים השנה האחרונות האיומים על ישראל מצבאות אויב פחתו, למרות שהתפתחו שני צבאות "טרור/גרילה" בגבולות. האיום העיקרי מחזבאללה וחמאס היא רקטות, טילים וכטב"מים ולא כיבוש. למרות שישראל חששה מפלישה של כוח רדואן, היא לא נערכה מספיק לפלישה כזאת בהפתעה. בעיקר בגלל שהבעיה העיקרית שזה מהווה אינה הסד"כ הדרוש לצה"ל במלחמה, אלא כמה סד"כ צריך לשים לאורך הגבולות על מנת למנוע פלישה כזאת. ב-9/10 אחרי שבצפון כבר היו יותר משתי אוגדות בהגנה, רדואן לא יכול היה לעשות פלישה כזאת. הבעיה היתה שהיה צריך סד"כ של אוגדה כדי להבטיח שזה לא יקרה – אין לצה"ל סד"כ כזה בשגרה, והעלות לקיים סד"כ כזה נתפסה בעיני ממשלת ישראל יקרה מדי. כיוון שכך, היו בגבול הצפון ב-7/10 לכל היותר 2 חטיבות קטנות, אם רדואן היה פולש בהפתעה כמו חמאס, זה לא היה מספיק.
לפני המלחמה סוגיית הגיוס והשיוויון בנטל שימשה לניגוח פוליטי של הממשלה, בפרט לאור ההפיכה המשטרית. למען הגילוי הנאות, תמכתי במתווה הנשיא למרות שהיה לי ברור שהוא כולל פטור לחרדים משירות, אפילו שהיה לי ברור שיכולות להיות לזה משמעויות "הרסניות" על השירות בצה"ל. חשבתי שהחלופה של המשך פיצוץ עם הממשלה, גרועה יותר.
גם לפני המלחמה היה ברור שהמודל של שירות בצה"ל ומילואים לא יחזיק מים לאורך זמן. לא הייתי מסוגל להבין עד כמה, כיוון שאת ה-7/10 לא יכולתי לדמיין, וגם לא יכולתי לדמיין שישראל תנהל מלחמה רחבה של שנתיים בדרך לשנה השלישית שלה (והרביעית מבחינת שנים קלדנריות).
אבל כל זה ויכוחי סרק על העבר, ה-7/10 שינה מהיסוד את כל הנחות העבודה לגבי מה שנדרש מצה"ל, ואי אפשר לקיים דיונים האם נכון לגייס חרדים או לא מבלי להבין את המצב החדש.
לפי פרסומים עדכניים יש יותר מ-18000 פצועים מתחילת המלחמה, והצפי הוא שהעלייה בנפגעי הלם קרב תמשיך לטפס גם אם המלחמה תסתיים מחר (והיא לא). אמנם חלק מהנפגעים טופלו וחזרו לכשירות לחימה, אבל עדיין צה"ל איבד יותר מאוגדה מהסד"כ הלוחם שלו, ואין היום לצה"ל את היקף האוגדות שהיה לו אחרי מלחמת יום כיפור. מערך היבשה של צה"ל קטן בחצי בערך מצה"ל של שנות ה-80. כמובן שיש היום יכולות אחרות לחלוטין, ויש עוד המון יחידות אש מגוונות, שהן מכפילי כוח ביכולת לפגוע באויב, אבל אלה לא מספיקות בשביל לעשות שיטור בשטחים או להגן במוצבים על הגבולות – שם צריך הרבה חיילים כפי שנוכחנו ב-7/10.
יותר מזה, המערך הלוחם של צה"ל שחוק אחרי מאות ימי לחימה, חיילים שהתגייסו ב-2023 לא ייכנסו לשירות המילואים בשנים הקרובות באותם היקפים שנכנסו לפני המלחמה, כיוון שהם תשושים. מחקרים מהעולם מלמדים שיש מגבלה לכמה חייל יכול להילחם, אפשר להאריך את משך הזמן הזה באמצעות הפוגות משדה הקרב, ועיבוד כפי שצה"ל עושה במלחמה הזאת, אבל יש לזה מגבלה. האמריקאים סברו שהמגבלה היא כ-200 יום, ואילו הבריטים כ-400. היעילות של חייל שנלחם זמן ממושך מדי פוחתת עד קריסתו. לא מצאתי את היקף המילואים לפי יחידות בשנה האחרונה, אבל מצורפים כאן הנתונים של חטיבות המילואים אחרי שנה
אני מתעלם מכך שחודש מילואים עולה למדינת ישראל 30-40 אלף ש"ח בממוצע, ולזה צריך להוסיף את אבדן התוצר, כי איש מילואים לא מייצר בזמן השירות דבר. עלות המילואים מתחילת המלחמה היא 60 מיליארד ש"ח עד עכשיו, ואת המחיר של ההתעלמות מכך שלא ניתן לעמוד בעליויות כאלה נשלם בעתיד. אבל לצורך העניין זה מחיר פוליטי, שיש כאלה שיגידו שנכון לשלם. ישראל דרך אגב, היא המדינה שהוציאה הכי הרבה מהתוצר שלה על בטחון ב-2024
אני רוצה להתעלם גם מגיוס המילואים הקרוב לטובת מבצע 'מרכבות גדעון 2' ומהשאלה הפוליטית מה תהיה ההתייצבות למבצע הזה, כדי לברוח מהוויכוח הפוליטי על הנצחון המוחלט במלחמה והסיכוי להשיג אותו.
בקיצור, עזבו את כל הוויכוחים הפוליטיים על המלחמה וכיבוש עזה – גם בלי לכבוש את עזה והחלת ממשל צבאי, וגם אם המלחמה מסתיימת מחר בבוקר ונסוגים לציר הוברס (גבול ה-6/10), אין לצה"ל חיילים כדי לקיים את הבט"ש הדרוש ממנו לאור המלחמה. בגבול לבנון לפחות בשנה-שנתיים הקרובות יהיה צריך להכפיל את הסד"כ שהיה ב-6/10, בגבול עם סוריה המוצבים החוצים מחייבים אותנו ליותר סד"כ ממה שהיה, ביו"ש לא צפוי שיפחת הצורך בסד"כ שוטף, בגבול ירדן הצורך בסד"כ צפוי לעלות, וברור שסביב רצועת עזה לא נוכל להרשות מצב שבו יהיו 2.5 גדודים (אם נכבוש את הרצועה יהיה צריך 2 אוגדות). אין לזה היתכנות בכוח האדם הנוכחי של צה"ל, והפתרון היחיד הוא גיוס חרדים, זה לא עניין פוליטי, למרות שמנסים לצייר אותו כזה. אחרת צריך לצמצם את משימות הצבא.
המחשבה שבקונסטלציה כזו או אחרת יתגייסו חרדים בהיקפים הנדרשים לביצוע מוצלח של משימות הצבא כיום ובעתיד הנראה לעין היא אשליה בואך הונאה עצמית. זה לא יקרה. החלופה היחידה לקריסה היא שנוי הפרדיגמה הקיומית של ישראל אל עבר מדיניות של שלום אמיתי והוגן עם הפלסטינים. אם, כפי שטוענים, הדבר לא בר-ביצוע, אזי אין לישראל עתיד ובמוקדם או במאוחר היא תקרוס.