3 גלי דמוקרטיה משמעותיים היו במאה ה-20, הגל הראשון אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המבוא לבנייתן של הדמוקרטיות הליברליות. גל הנגד שהגיע בעקבותיו היה עליית הפאשיזם והקומוניזם, שהובילו את אירופה למלחמת העולם השניה. בסופה של מלחמת העולם הפאשיזם ״מת״ לכמה עשרות שנים, וקיבלנו את גל הדמוקרטיות השני, שבה ביחד עם הקמתן של מדינות לאום רבות.
ביחד עם התפתחות הדמוקרטיות הליברליות, צמחו דיקטטורים רצחניים שביססו את שלטונם על דיכוי, אלימות וכוח. יורשיו של סטאלין היו צ׳אוצ׳סקו, אידי אמין, מאו, היילה, קדאפי, סינגמן רי, סוהארטו ועוד. לכולם היה מכנה משותף – זה היה נורמלי לחלוטין לרצוח אלפי אזרחים, חלקם גם וידא שהאזרחים רואים את זה. אחמד בין יאהיה תלה ראשים של בוגדים על עצים, ומנגיסטו שידר תמונות של עינויים.
עידן הדיקטטורים הרצחניים החל לדעוך בשנות ה-80 ובמיוחד אחרי קריסתה של ברה״מ וההפסד שלה במלחמה הקרה. הסדר העולמי הליברלי בהובלת ארה״ב ניצח והוביל את העולם. גל הדמוקרטיות השלישי הגיע במזרח אירופה, ומדינות העולם נדרשו להתייחס לזכויות אדם ונורמות.
לקראת סוף המאה כמחצית ממדינות העולם היו דמוקרטיות. התקופה הליברלית שעימה גם הגיע עידן האינטרנט, סחר בינ״ל פתוח, ונגישות גבוהה בהרבה למידע ותקשורת של אזרחים חייבה גם לשנות את אופי השלטון של דיקטטורים. הם היו זקוקים לקבל לגיטימציה רחבה יותר כדי להישאר בשלטון ולא יכלו עוד להתבסס על אלימות והפחדה.
דיקטטורים רכים מבססים את השלטון ע״י הונאה, תעמולה והשתקה של ביקורת באמצעים רכים. תעמולה מושגת באמצעות שליטה במרבית כלי התקשורת, אך תוך שמירה מסוימת על מספר כלי תקשורת חופשיים. השתקה מושגת באמצעות רדיפת יריבים פוליטיים, מעצרי שווא, אלימות של גופי אכיפת החוק שתפחיד אזרחים שומרי חוק. הונאה ולגיטימציה מושגות באמצעות מראית עין של בחירות חופשיות, אך פעמים רבות לא הוגנות ותחרותיות. דיקטטורות ״רכות״ פתוחות לעולם, יש בהן תיירות חופשית ואזרחיהן יכולים לצאת ולחזור בשערי המדינה, מה שלא אפשרי בצפון קוריאה למשל.
במאה ה-21 אנחנו חווים נסיגה דמוקרטית ועליית פופוליסטים אוטוקרטים שנבחרו בדרכים דמוקרטיות, וחיסלו את הדמוקרטיה מבפנים – צ׳אבס, פוטין, ארדואן, אורבן, מוראלס, קוריאה, לונגו ועוד. מטבע הדברים הם מתחילים את דרכם בתור דיקטטורים רכים, כי אחרת יתקשו לזכות ללגיטימציה הדרושה להשתלט על מוקדי הכוח, ולנטרל את שומרי הסף. לחלקם התמזל המזל והם זכו לפריחה כלכלית שאפשרה להם זמן נוח בשלטון, פוטין וצ׳אבס נהנו ממחירי הנפט למשל.
ארה״ב שהיתה זאת שעיצבה את הסדר הליברלי, השתנתה גם כן. טראמפ לא מנסה לקדם את עוצמתה של ארה״ב באמצעות ערכים דמוקרטיים ודרישה לזכויות אדם ואזרח, וחבריו הטובים ביותר הם דיקטטורים. לשי הוא אמר בזמנו שזה בסדר גמור שהאויגורים במחנות ריכוז. טראמפ נמצא באמצע הפיכה משטרית וחיסול הדמוקרטיה האמריקאית, שהיא ותיקה בהרבה מזאת של ישראל ויש לה מוסדות ומבנה נוקשה יותר. הוא הפיק לקחים מהכהונה הראשונה והרבה יותר אגרסיבי בכל הפעולות שלו.
נסיגת הדמוקרטיה בעולם לא פסחה על ישראל. אמנם ההפיכה המשטרית עליה הכריז יריב לוין נבלמה באמצעות גל מחאה ציבורית רחב עד אסון ה-7/10, אבל בחלוף כמה חודשים של התאוששות היא שינתה צורה ובימים אלה נמשכת במלוא עוזה. הממשלה משתלטת במהירות על מוקדי כוח ומנטרלת עוד מכשולים שמונעים ממנה להשיג כוח מוחלט. אלימות משטרתית שאינה חדשה בישראל מוכוונת הרבה יותר נגד מתנגדי הממשלה ואינה אקראית כפי שהיה בעבר, ומנגד באופן מופגן אין אכיפת חוק כנגד גורמים המקורבים לממשלה. יש לזה דוגמאות לרוב, אבל אחת הבולטות שבהן היא הפריצה לשדה תימן ולבית ליד. קמפיין ׳שמאלנים בוגדים׳ כבר בן כמה שנים, וניצנים של רדיפה פוליטית של יריבים כבר ניכרים לכל עבר. לחברי הממשלה והקואליציה אין בעיה להמציא קונספירציית בגידה מבפנים על אירועי ה-7/10 או על ״המרגל מפיקוד דרום״. הצעות חוק לשלילת דרגות על בסיס פוליטי, למניעת פרסים לכל מי שאינו נאמן לשלטון ושלילת קמפיינים ותקציבים יש בשפע.
המלחמה שפרצה ב-7/10 מנוהלת בשלטון יחיד, נתניהו לא מתראיין בישראל, והקבינט ברובו הוא חותמת גומי של גחמותיו ורצונו להישאר בשלטון. למשל, אתמול הוא התראיין בארה״ב וסיפר לציבור הישראלי שאנחנו מתכוונים לכבוש את רצועת עזה ״באופן זמני״, ראיון שהוא לא קיים בישראל מאז תחילת המלחמה, ולא מסיבת עיתונאים שבהם הוא לא עונה לשאלה שאותה נשאל ואין אפשרות לפולוו אפ זה לא ראיון.
כאשר דיקטטורים הם נתקלים בקשיים הם מגדילים את הדיכוי והכוח שהם מפעילים. פוטין בתחילת דרכו לא הכניס יריבים פוליטיים לכלא בהיקפים כאלה. גם ארדואן לא. צ׳אבס זכה לפופולריות גבוהה, אבל כאשר המחליף שלו, מאדורו, נתקל במשבר כלכלי וירידה בתמיכה הוא נאלץ להפוך מדיקטטור רך לדיקטטור קשה יותר. תהליכים כאלה מחייבים זמן והרגלה של הציבור. לפני שמכניסים יריבים לכלא צריך לשכנע גם את התומכים שזה נדרש נכון וראוי, למען האומה כמובן. לוקח זמן לקמפיין שהם ״אויבי האומה״, ״גיס חמישי״ ובוגדים לתפוס בלבבות. צריך לערער את האמון בתקשורת לחלק מספיק משמעותי של הציבור, כדי ששחיתות שלטונית לא תוביל לאבדן אמון של הבייס במנהיג.
אלה דוגמאות מהעולם כמובן, אבל הן נועדו לתת בבואה על מצבה של ישראל. כבר עברנו את השלבים הראשוניים של התפתחות דיקטטורה רכה, ואנחנו בעזרת המלחמה בתהליכי התבססות שלה. מלחמה היא כר מצויין להבשלה והעמקה של התהליך, כי מצב החירום מאפשר חופש פעולה רחב יותר, ואפשרות נוחה יותר לצבוע כל ביקורת כתמיכה באויב. סוגיית החטופים נקלעה לסערת הנסיגה הדמוקרטית בישראל, וגם היא עברה מספר שלבים של הכשרת לבבות, עד לחודשים האחרונים שבהם הדיון האם זה בסדר להקריב את חייהם של עוד 20 איש ״אז ימותו 2020, ולא 2000״.
סוגיית החטופים והוויתור עליהם היא המחשה כיצד ניתן להכשיר את לבבות הציבור לאורך זמן. היא משרתת כמה מטרות, אחת מהן שבלי החזרתם אי אפשר להפסיק את המלחמה, ולכן אם נמנע מהסכם להחזרתם אפשר להאריך את המלחמה לנצח.