דבקות במשימה לאור המטרה?

במרץ כתבתי שהחזרה למלחמה היא דרך ללא מוצא. בדיעבד אני חושב שזאת אנלוגיה לא טובה מספיק, דרך ללא מוצא נגמרת וצריך לחזור לאחור. בחיים וגם במלחמה לא חוזרים לאחור, ולא מחזירים את המצב לקדמותו. הזמן מתקדם קדימה. כשארה״ב נסוגה מאפגניסטן והטליבאן חזרו לשלטון זה לא החזיר את המצב לשנת 2000, זאת מציאות חדשה, גם אם השלטון זה טליבאן. כוונתי כמובן היתה שישראל חוזרת למלחמה נטולת תכלית אסטרטגית בת קיימא ואנחנו נדשדש בעזה עד אין קץ. במבחן הזמן אני חושב שהערכתי היתה טובה, כמו גם ההערכה שהחזרה למלחמה פגעה בסיכוי להחזרת החטופים. במרץ להפתעתי, גם רוב בכירי הצבא חשבו שנכון לחזור למלחמה. הפעם המצב שונה וייחודי.

בהיסטוריה של מדינת ישראל היו מקרים רבים של מחלוקת בין הצבא לממשלה (בעיקר ראש הממשלה שהוא מעצב מדיניות הבטחון של ישראל מאז הקמתה): במבצע 'חורב' בסוף 1948 כיתר יגאל אלון את רצועת עזה מפתחת ניצנה לאל עריש, אבל בשונה משאר המבצעים של צה״ל שהיו בתוך גבולות פלסטינה, המבצע הזה היה בתוך מצרים. בן גוריון הורה לאלון להתקפל, והמצביא הצעיר הבין שאם במדינה החדשה הצבא לא יהיה כפוף לממשלה, לא תקום כאן מדינה ואכן התקפל חזרה לשטחנו, למרות שנותר צבא מצרי ברצועת עזה וכיס פלוג'ה.

ב-1967 הגיע אשכול לפורום מטכ״ל והאלופים הטיחו בו, במה שנתפס קרוב ״למרד״ צבאי, שחייבים לצאת למלחמה. הוא פחות או יותר אמר להם, קיבלתם את כל מה שצריך כדי להיות טובים, עכשיו תזדיינו בסבלנות עד שהתנאים המדיניים יאפשרו. והם המתינו.

בגין הסתיר מצה״ל את המגעים עם מצרים שקיים לפני הגעת סאדאת לישראל. הסכמי אוסלו הוסתרו מצה״ל. אגב, היתה התנגדות בצה״ל להסכמים. צה"ל לא תמך בנסיגה מלבנון (למרות שבדיעבד נמצאו רבים שחשבו שזה היה נכון), וההערכות של אמ״ן מה יקרה בעקבותיה לא התממשו. ההכרזה של שרון על ההתנתקות הפתיעה את כולם.

ב-2006 צה״ל הגיע עם המלצות מה נכון לעשות בפתיחת מלחמת לבנון השניה, והופתע לגלות שהאופציה שעליה לא המליץ היא זאת שנבחרה (מבצע ״משקל סגולי״ לתקיפת מערך הרקטות לטווח בינוני של חזבאללה). האגרסיביות של צה״ל בתחילת האינתיפאדה השניה היתה בניגוד להנחיות של הממשלה, לנסות להכיל את האירוע – ראו את הסרט מיליון כדורים באוקטובר. אפילו בסוגיית המגנומטרים להר הבית לפני כמה שנים נתניהו החליט בניגוד למערכת הבטחון, עד שחזר בו.

מחלוקות עם מערכת הבטחון הן לא ייחודיות ממשלה הזאת ולנתניהו, אני בכל זאת סבור שאנחנו נמצאים באירוע אחר –
הפעם המחלוקת היא על חוסר הסכמה מה מטרות המלחמה באמת, ולא רק על איך להשיג אותן.

עוד אקדיש פוסט להשלכת של התקיפה בקטאר אבל כרגע אני רוצה להסתכל עליה בתור סימפטום:

לפי הפרסומים המחלוקת העיקרית היתה קשורה לכך שמרבית מערכת הבטחון סברה שהתקיפה תפגע במו״מ ולכן לא נכון לעשות אותה עכשיו. אני מניח שזאת הסיבה שעמדה מאחורי ההתנגדות יכול להיות שיש סיבה אחרת שלא חשבתי עליה. אבל אם בעיני הממשלה זה שיקול בעדיפות נמוכה אזי הטענה הזאת לא מהווה שיקול משמעותי בהחלטה.

העיסוק בשאלה האם נכון היה לתקוף בקטאר ומה ההשפעה על הסיכוי להסכם חטופים מטשטש את השאלות האסטרטגיות הגדולות – זה שכל בכירי חמאס הם בני מוות, לא פותר את ממשלת ישראל מההכרח להתחשב במחירים ובסיכונים מפעולה כזאת, וזה בוודאי לא הופך את החיסול הזה למוצדק בכל נסיבות. תקיפה אווירית בקטאר שלא במצב מלחמה, פוגעת באינטרסים הרחבים של מדינת ישראל ומעמדה האזורי ובארכיטקטורה שהמלחמה מייצרת, שאמורות להיות חלק מהדיון על מטרות המלחמה האמיתיות.

הטענה שגם אם התקיפה נכשלה מבצעית היה נכון לעשות אותה היא טענה מופרכת מיסודה ומשוללת חשיבה אסטרטגית – היא מסמלת את העובדה שממשלת ישראל מתעלמת מכל שיקול אחר מלבד המלחמה בעזה. ככה לא בונים חומה.

אבל, אם מטרות המלחמה הן שילוב בין הרצון של נתניהו להאריך את המלחמה כדי שהממשלה תמשיך לכהן, לחלומות של סמוטריץ' על כיבוש רצועת עזה ובניית התנחלויות, תוך התעלמות מכל שיקול אחר, כולל מעמדה של ישראל וכולל החטופים מפקדי צה״ל מוצאים את עצמם לראשונה במציאות שבה הם מתקשים לעמוד מול פקודיהם באמונה שלמה ולשלוח אותם לקרב – לא כולם, אבל יש מפקדים שזה מצבם, גם אם הם לא מתפטרים (וזאת שאלה אחרת, איך זה שאף קצין לא הלך הביתה עד עכשיו לנוכח המצב הזה). אני לא מצליח להיזכר במצב דומה בעבר. אני לא זוכר מקרה שבו מפקדים בצבא צריכים לעמוד מול פקודיהם ולהסתפק באמירה שזאת ההנחייה של הממשלה ונעשה הכל כדי להימנע מפגיעה בחטופים.

הרמטכ״ל עשה מעל ומעבר כדי להבהיר לממשלה ולאזרחי המדינה שהוא מתנגד למשימה שניתנה לצבא לכבוש את עזה. אני מבין לחלוטין את הצורך להישאר בתפקיד למרות שזאת לא התנגדות נקודתית, אלא מחלוקת עקרונית ובסיסית, מתוך המחויבות לצבא ולמדינה. לא מאחל לאיש את הדילמה הזאת. אי אפשר ללכת יותר רחוק ממה שעשה זמיר.

לצה״ל אין זכות וטו, ואי אפשר לקבל מצב כזה. אבל ממשלה שמחליטה להוציא לפועל משימה שמפקד הצבא סבור שלא תשיג את מטרותיה המוצהרות, ושהיא סותרת מטרות אחרות, היא ממשלה מופקרת וחסרת אחריות שמנותקת מהצורך להנהיג את העם. מלחמה היא לא כמו החלטות פוליטיות אחרות, לא מספיק רוב בבחירות בשביל להוביל את המדינה במלחמה, יש מחירים שעוד לא התחלנו להבין אותם מהיעדר הקונצנזוס למלחמה הזאת.

פעם עקרון המלחמה הראשון היה ״דבקות במשימה לאור המטרה״ – הרעיון הבסיסי, שמפקד שהוטלה עליו משימה חייב לבצע אותה בדבקות גם תחת סכנת חיים, אלא אם הוא מבין שהיא כבר לא משרתת את המטרה של הרמה מעליו. אני חושב שזה ביטא בצורה טובה את הנכונות להעניק חופש פעולה למטה, ליוזמה והתקפיות של מפקדים זוטרים, אבל רק תוך כדי הדרישה שהם יבינו שזה משרת משהו, ולא את עצמו. זה מטיל על מפקדים את הצורך להבין, ולא רק למלא פקודות.

לראשונה בתולדות מדינת ישראל ממשלת ישראל הטילה על צה״ל משימה, מבלי שיש הסכמה ושקיפות על מה המטרה, כשרבים סבורים שהממשלה מוליכה את הציבור שולל, והצבא חושב שזה לא ישיג את המטרות. זה שלב חדש במלחמה ובמדינת ישראל.