גילוי נאות – המציג הינו שחקן. אני לא פסיכולוג ולא מטפל. הפוסט הזה הוא לא ״מדעי״ ולא מהווה אבחון. הרעיון מתחיל מספר של עפר גרוסברד ״ישראל על הספה״, שמנתח בעיניים של פסיכולוג את ישראל.
המחקרים של תחום הפסיכולוגיה הפוליטית מראים שיש כזה דבר רגשות קולקטיביים – רגשות שרוב חברי הקבוצה חווים ביחס לסוגיה מסוימת. ישראלים למשך תקופות לא מועטות חוו תחושות של פחד. האינתיפאדה השניה היא דוגמא בולטת, אבל ותיקי מלחמת ששת הימים זוכרים את הפחד הקולקטיבי שהיה לפני המלחמה, גם הפלסטינים כקולקטיב חווים רגשות של פחד למשך תקופות ממושכות יותר. גם אופטימיות (תקווה) יכולה להיות רגש קולקטיבי, ועוד כמובן. ציבורים יכולים לחוש תחושות כאלה, גם אם חלק מהפרטים בהם לא תהיה להם סיבה לחוש ככה.
גם טראומה יכולה להיות קולקטיבית, ישראל שנוסדה אחרי השואה היא מדינה שנושאת על גבה את טראומת ההשמדה ואת תחושת האיום הקיומי. זה נרטיב שמלווה אותנו גם מהתנ״ך והחגים הלאומיים: היתה מלחמה, ניסו להשמיד אותנו, אלוהים הציל אותנו, בואו נאכל. זה אחד ההסברים למשל, לתחושת האיום הקיומי שהיתה כאן לפני 67 זה זכרון השואה, כי האמריקאים העריכו שיחסי הכוחות הם לטובת ישראל. ה-7/10 הוא טראומה לאומית שעדיין לא התחלנו לטפל בה, כי אנחנו בשנתיים מלחמה. אחרי 9/11 יש מחקרים רבים על היקף הפוסט טראומה והדעיכה שלו, אבל זה היה אירוע יחיד שאחריו היה שקט. ישראל כבר שנתיים במלחמה, עם הרוגים, פצועים, חטופים ועוד. הפוסט הזה לא עוסק בהתפתחות תופעות פוסט טראומטיות אצל יחידים, אלא ברגשות הקולקטיביים שה-7/10 חולל.
יש 4 תבחינים לקיום הפרעה פוסט טראומטית – חוויה מחדש (פלאשבקים, סיוטים, הצפה של זכרונות כתוצאה מטריגר כלשהו כמו ריחות למשל, תגובות פיסיות); הימנעות (הימנעות מנהיגה אחרי תאונת דרכים); שינויים שליליים בקוגניציה ומצב הרוח (קושי לזכור פרטים חשובים מהאירוע הטראומטי, ניתוק/דיסוציאציה, מצב רוח ירוד, תחושת אשמה או האשמה עצמית); עוררות יתר ותגובתיות (קשיי הירדמות, שינה טרופה, עצבנות יתר והתפרצויות זעם, קשיי ריכוז, תחושת בהלה מוגזמת, דריכות יתר). עד כאן התקציר שמבוסס על ChatGPT, וזוגתי שעוסקת בזה אישרה לפרסום.
כדי להיות מאובחן ב- PTSD צריכים להתקיים כל ארבעת התבחינים לאורך חודש. האם כולם מתקיימים לגבי ישראל? אפשר לנסות להראות שבמידה מסוימת כן. למשל, כל חייל שנהרג (והוא עולם ומלואו) מעורר בנו את ה-7/10 מחדש. אפשר גם להבחין בשינויים קיצוניים במצב הרוח, בין התרוממות רוח אחרי המלחמה באיראן לתחושות של תבוסה וכניעה לחמאס. אני רוצה להתמקד בסימפטומים של עוררות יתר ותגובתיות כיוון שאלה משפיעות בעיני על יכולתנו להעריך את המצב וכל טריגר מקפיץ אותנו וגורר תגובות קיצוניות.
הנה למשל אירוע המחבלים במנהרה ברפיח. בראייה אסטרטגית לגבי תוצאות המלחמה, דעתי היא שאין שום משמעות לחיסולם המוצדק של 150 מחבלים. השאלה היא לא האם זה נכון או צודק. השאלה היא האם זה משנה משהו מהותי לגבי תוצאות המלחמה. בהינתן שהמלחמה הסתיימה, זה פשוט לא חשוב לתוצאה הסופית. ההחלטות המשמעותיות לגבי עיצוב המציאות הבטחונית בעזה, לא מושפעות מהאירוע הזה. בגלל שאנחנו נמצאים בעוררות יתר ותגובתיות קיצונית, אנחנו מגיבים בצורה קיצונית לכל אירוע שמעורר בנו את ה-7/10. כמו שהמלחמה הסתיימה ישראל כבר לא חופשית לעצב מדיניות. אנחנו יכולים לשחק בתוך סד מוגבל שמוחלט ע״י טראמפ. אם ישראל תאפשר להם לצאת זאת לא כניעה (המלחמה הסתיימה, אנחנו לא נכנעים לאף אחד), קבלת התכתיבים של טראמפ זאת לא ״כניעה״. במקום לשחק את המשחק של הגדולים ולעסוק במדיניות אנחנו עוסקים באירוע נקודתי בראיית מנהרה (מושג מהרבה ג'י בקרבות אוויר, שבו הראיה שלך מצטמצמת בגלל חוסר הגעה של דם לראש). העיסוק בזה מאפשר לברוח מהדיון על המלחמה. אנחנו כל כך מתרגשים מחיסול של כל 4 מחבלים כאילו גורלה של המדינה תלוי בזה.
אותו דבר בסוגיית לבנון, ישראל נהנית מחופש פעולה ותוקפת מטרות ואנשי חזבאללה במידה ניכרת. מאז הפסקת האש לפני שנה חיסלנו יותר מ-350 מחבלי הארגון. אבל, למרות זאת אנחנו ב״אטרף״ שהארגון עוד לא התפרק מנשקו, ומאיימים במערכה נוספת בצפון על מנת לעודד את לבנון לפרק את חזבאללה מנשקו. אני שם רגע בצד את הדיון המורכב שצריך לעשות, האם התקיפות של ישראל נכונות אסטרטגית, כי אני חושב שזה דיון מורכב שמחייב ניתוח רציני (שאולי אקדיש לו פוסט נפרד, אבל בכל מקרה לא אעמיק בו בפוסט הזה), מה שברצוני להדגיש זאת המהירות והנחרצות שבה אנחנו סבורים שאם בעיה מסוימת לא נפתרת צריך להפעיל עוד כוח צבאי כדי שהיא תיעלם סופית, אני לא חושב שבכוחה של ישראל להעלים את האיומים והבעיות, כתבתי את זה גם אחרי ה-7/10 שאין כזה דבר נצחון מוחלט. זה חלק מתגובות היתר שה-7/10 חולל בנו. (זה גם מה שקרה לארה״ב במלחמה בטרור אחרי 9/11). כל שמועה על הברחת אמל״ח לחזבאללה, היא בעינינו איום קיומי ממשי, זאת תוצאה של מחשבה שהבעיה היחידה של ה-7/10 היתה שאפשרנו לאויבים להתעצם. המדיניות של נתניהו וממשלתו היתה הבלגה מוחלטת בכל הזירות, אפשר היה לקיים מדיניות אקטיבית יותר שכוללת גם סיכונים, אבל בחרנו בגישה של אפס פעולה. בין 0 ל-100 יש קשת רחבה של אפשרויות שבבסוף נצטרך לסגל.
אזכיר בקצרה גם את המהירות שבה אנחנו מדברים על יציאה למלחמת מנע סיבוב 2 באיראן, אבל זה בשולי הדברים כרגע.