הרבה מאוד זמן לא כתבתי בבלוג, בגלל חוסר אנרגיה, ואני מקווה שזו חזרה. יש כל כך הרבה שאלות אסטרטגיות על מצבנו תוך כדי ואחרי המלחמה, באופן שימלא שנים רבות של כתיבה. לכבוד החזרה בחרתי להתחיל בתקיפה בקטר, כי התקיפה הזאת לא נותנת לי מנוח. חלק מהשאלות התבהרו בסדרת הכתבות של גילי כהן מכאן 11. שלושה היבטים מטרידים אותי – למה בוצעה התקיפה, תהליך קבלת ההחלטות ומסכת חוסר האמינות אחרי.
עובדה מספר 1 – תקפנו את צוות המו"מ
התקיפה של ישראל את בכירי חמאס הגיעה אחרי שהאמריקאים העבירו לחמאס טיוטת הסכם שגיבשו ביחד עם רון דרמר, שהם העריכו שיש היתכנות טובה לכך שחמאס יקבל את הטיוטה. וויטקוף מתאר את זה בשישים דקות (הקטע מצורף). חמאס קיבל ארבעה וחצי ימים להשיב להצעה, המשמעות היא שנתניהו ידע שההצעה הוגשה וידע שהאמריקאים מעריכים שיש סיכוי טוב שהיא תתקבל. גילי כהן סיפרה לנו שזאת היתה אחת הסיבות להתנגדויות לתקיפה.
אני לא קונה את ההסבר העיקרי שהתקיפה נועדה ללחוץ על חמאס להסכים או על קטאר ללחוץ על חמאס, זה הסבר שלא מחזיק מים נוכח ההבנה שהאמריקאים העריכו שאנחנו קרובים להסכם. אין שום הגיון לכך שאחרי חיסול מוצלח כזה של ראשי חמאס פתאום הארגון יחשוב שנכון להסכים ושקטר תהיה מוכנה ללחוץ עליו, ושזה לא יפוצץ את המו"מ. לראיה, הקטרים ניתקו מגע אחרי התקיפה למרות שהיא נכשלה. אני לא מצליח לקבל שזאת חשיבה הגיונית שתקיפה כזאת אמורה להביא לסיום מהיר יותר של המלחמה, כאשר ממילא יש ימים בודדים לכך שחמאס צריך להחזיר תשובה. אפשר להאמין שאחרי פיצוץ המגעים הם יתחדשו ובכל זאת ניתן יהיה להגיע להסכם, אבל איש לא יכול לומר שהוא יודע להעריך מתי זה יקרה והאם.
נשארנו בעיני עם כמה הסברים מובילים – הראשון, שישראל העדיפה לחסל את ראשי חמאס, תוך שהיא מתעלמת מההשלכות על החטופים והיחסים האסטרטגיים עם ארה״ב כיוון שזאת היתה יכולה להיות תמונת נצחון. השניה, שישראל העדיפה לחסל את ראשי חמאס על מנת לסכל את הסיכויים להשגת הסכם שיוביל לסיום המלחמה, כיוון שנתניהו רצה שהיא תימשך, כפי שהיה מספר פעמים לאורך השנתיים של המלחמה, שנתניהו עשה פעולות על מנת לוודא שהמלחמה לא באה אל סופה.
עובדה מספר 2 – לא היה קבינט
ישראל תקפה בבירה של מדינה ערבית שהיא בעלת ברית של ארה״ב, שברור שהשפעתה על טראמפ והממשל שלו מאוד משמעותית, וההחלטה על זה לא התקבלה בקבינט. זה לא שאני חושב שבקבינט הנוכחי יש שרים בעלי ערך שיקיימו דיון רציני, זה לא העניין. העניין הוא שעצם קיומם של תהליכי קבלת החלטות זה גורם מרסן של גחמות ושליפות. תהליכים רציניים מקטינים את השגיאות הגדולות הם לא מונעים אותן לחלוטין.
תקיפה אווירית זאת פתיחה במלחמה, וגם אם מזלזלים לאור העובדה שמדובר בקטר שלא תתקוף אותנו בחזרה, ההשלכות של תקיפה כזאת הם מחייבות בעיני החלטת קבינט. יש לזה דוגמאות לרוב – שתיים בולטות הן: האישור שנתניהו נתן לממשלת גרמניה למכור צוללות למצרים, בלי החלטת קבינט ובלי ידיעתה של מערכת הבטחון. ועדת גרוניס קבעה שבכך הוא סיכן את בטחון המדינה. הסוגיה השניה היא אחרי ירי רקטות של הג׳יהאד האיסלאמי לעבר אשדוד בזמן עצרת בחירות של נתניהו, מנדלבליט דרש ממנו להביא לקבינט אישור לתקיפה רחבה ברצועה ונתניהו ויתר.
גם בראי התוצאה ההשלכות של התקיפה בקטר היו כאלה שמראות שהיה נדרש אישור קבינט – הן הובילו לכך שארה״ב כפתה על ישראל את סיום המלחמה, בניגוד לכוונה של הקבינט והממשלה. הניסיון לטשטש את זה בכך שכל החטופים חזרו זמונע דיון רציני.
אנחנו לא יודעים זה האם היועמ״שית אישרה את התקיפה והאם היא נשאלה על כך, גם גילי כהן לא נתנה לזה תשובה. זה חשוב, כי השאלה האם צה״ל היה מוכן להוציא לפועל תקיפה בעלת השלכות כאלה, שלא אושרה בקבינט כפי שנדרש. כשלפני 14 שנה ברק ונתניהו רצו לדרוך את כוננות התקיפה באיראן, גבי אשכנזי דרש מהם להביא את זה לאישור הקבינט. למען הסר ספק, ביקורת על מפקדים בכירים בצה״ל, לא סותרת את העובדה שאני לגמרי סומך עליהם. הם יכולים לטעות, ובמציאות הפוליטית הנוכחית בישראל, קשה מאוד להתנהל מול הדרג הפוליטי.
הערכת מודיעין –
השאלה מה המודיעין העריך שהתקיפה הזאת תחולל קשורה כמובן לשאלה מה היתה המטרה של התקיפה. כיוון שהדילמה נוצרה בגלל היווצרותה של הזדמנות מבצעית, סביר שהשאלה מה יקרה אחרי התקיפה. לתפיסתי, אלה סוגיות שאין עליהן מידע מודיעיני, אין ידיעות שתומכות את זה, למרות שלאורך המלחמה הערכות בעניין היו שגויות .
למרות זאת אני מקווה שיום אחד נדע האם המודיעין נתן תחושה אופטימית שזה לא יפגע במו״מ, כמו שהוא טעה כמה פעמים לאורך המלחמה, או שמא הוא הזהיר שזה עלול לפוצץ את המו״מ ולנתק את הקשר. זה מעניין כי למודיעין יש נטייה לרצות את הקברניט, ולומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע. רוברט ג'רוויס כתב על זה ספר מצויין "Why Inteligence Fail". האמירות שלכאורה אחרי חיסול כזה השאריות של חמאס יתפוררו ויאפשרו סיום של המלחמה, תוך החזרת על החטופים והתפרקות מנשק הן לא רציניות בעיני, בפרט לנוכח העובדה שאנחנו רואים את מידת השליטה של ״שאריות״ חמאס ברצועה בימים אלה, ונוכח העובדה שהשליטה הזאת אפשרה לחמאס למצוא באופן מפתיע שלא הערכתי שיקרה, את כל גופות החטופים שהיו בעזה.
התכנון האסטרטגי –
התקיפה בקטר לא היתה מתואמת עם טראמפ וארה"ב. נכון שנתניהו דיבר עם טראמפ בטלפון לפני התקיפה, אבל התגובה של האמריקאים מלמדת שזה לא היה מתואם. "הנשיא הרגיש שזה הזמן לוודא שישראל לא עושה פעולות שפוגעות באינטרס ארוך הטווח שלה".
ההשלכות האסטרטגיות של התקיפה בקטאר
קטר זכתה לברית הגנה מנשיא ארה״ב והבטחה שישראל לא תתקוף שוב; ראש ממשלת ישראל התנצל בפני הקטארים בצורה שנועדה להעביר מסר כדי שכל העולם יבין את החשיבות של קטאר בוושינגטון, ונתניהו יבין את מקומו;
המלחמה הגיעה לסיום כיוון שנשיא ארה״ב כפה על שני הצדדים את סיומה. ישראל לא תכננה שככה המלחמה תסתיים, הגם שזה החזיר את החטופים. ישראל לא רצתה שחמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה, וגם לא שהרשות הפלסטינית תהיה חלק מניהול הרצועה. מי שמעורבות בסוגיית עזה אלה טורקיה וקטר, וזה בוודאי בניגוד לרצון של ישראל; אבל יותר מהכל האופן שבו סיום המלחמה נכפה עלינו הוביל לבינאום הסכסוך – יש בישראל מפקדה אמריקאית, שיש בה כוחות בינלאומיים, ברצועת עזה יהיו כוחות זרים, וגורמים שלא חפצים בטובתנו, אפילו אם אלו רק יועצים, מהנדסים וכו׳. גם את הסכם סיום המלחמה הממשלה והקבינט לא אישרו, למרות שישראל חתומה עליו.
חשוב לציין, טראמפ כפה גם את סיום המלחמה על חמאס, והארגון התפשר על סוגיות שלא היה מוכן להן קודם לכן. ישראל שולטת במחצית מהשטח של הרצועה וממשיכה לתקוף ברצועה. אבל, נכון לעכשיו נראה שאת ההתחייבות לכך שזה היה סיום המלחמה חמאס קיבל, והתקיפה בקטר הוציאה מידי ישראל שליטה על פעולותיה בעזה, וחלקן מוכתבות ע״י טראמפ. לא היה דבר כזה מאז קום המדינה, וברור שארה"ב השפיעה על פעולותיה של ישראל גם בעבר. קשה להעריך לאן כל זה יוביל, כי אנחנו בסוג של שלב ביניים מלא בחוסר ודאות. מה שבטוח זה שהבטחות שעוד רגע נחזור להשמיד את חמאס, שקולות להבטחות שאנחנו כפסע מהנצחון.
אחרי שומר החומות וההוצאה לפועל של מבצע המטרו כתבתי פוסט שמדבר על כך שספירלת השקרים שבה אנחנו נמצאים תוביל אותנו לאסון "כל שקר הוא חוב לאמת". התקיפה בקטר, תהליך קבלת ההחלטות, ההוצאה שלה לפועל וגם ההיעלמות של כל אלה בצורה מהירה, מלמדת אותי שהמצב נהיה גרוע יותר. בתקיפת המטרו לא היו מחירים אסטרטגיים כבדים כמו שיש כאן, בסה״כ בזבזנו המון חימוש ושרפנו הזדמנות מבצעית. גם היא לא אושרה בקבינט. מה שגרם לי לדאוג היתה העובדה שלא קמו ואמרו ״זאת היתה החלטה לא נכונה שהתקבלה בדרך שמחייבת שיפור״. ספירלת השקרים הזאת הרסנית, היא מונעת טיפול בבעיות, כי אסור להכיר בהן שמא זה ייתפס שמישהו לא מושלם.
אני חושב שה-7/10 הוא התוצאה של ספירלת השקרים העצמית.
התקיפה בקטר היתה הימור שמטרתו להחזיר את ההפסדים של ה-7/10 – דילמת המהמר. החטופים היו נזק אגבי. ככלל להערכתי במהלך המלחמה הם שירתו את ממשלת ישראל העדיפה שהם יישארו שם, כדי למנוע את האפשרות שיכפו עליה את הסיום (טראמפ הצליח לשבור את זה). למרות שההחלטה לא התקבלה כחוק, מערכת הבטחון ומפקדי צה״ל הסכימו להוציא אותה לפועל, חרף ההשלכות האפשריות האיומות שהיו חלק מהסיכונים של המבצע. העובדה שבזכות אחרים המצב התהפך תוך זמן קצר והחטופים חזרו, לא משנה את ההערכה בזמן שההחלטות התקבלו. זה מעיד על חולשה, ואמור להדאיג כל ישראלי. מערכות בטחון חלשות ותהליכי קבלת החלטות גחמתיים זה מתכון לאסונות בעתיד. כאילו שה-7/10 לא הספיק לנו. יחד עם זאת, אני משוכנע שמפקדי צה״ל שמחו מעומק ליבם ונשמו לרווחה כשהחטופים חזרו, בשונה מחלק משרי הממשלה.
