מלחמת השבעה באוקטובר – אתגרי המחר פרק ב׳

סדרת הפוסטים הזאת מבוססת על ההנחה שהמלחמה הסתיימה (והסכסוך כמובן שלא), כפי שפירטתי בפוסט הקודם. בפוסט הקודם ניסיתי להימנע ככל הניתן מפוליטיקה, למרות שהכל פוליטי. הפוסט הזה נוגע ביותר סוגיות פוליטיות.

עזה והפלסטינים

ישראל צריכה לגבש מדיניות ויעדים. שנתיים של סיפורים שאסור לדבר על היום שאחרי הביאו אותנו ליום שאחרי בלי שדיברנו עליו. השאלה איך מעצבים מדיניות מול הזירה הפלסטינית זאת שאלה פוליטית כבדת משקל. המדיניות של 15 שנות נתניהו הסתיימה בכשלון קולוסאלי ב-7/10. אפשר להתווכח פוליטית האם זאת היתה המדיניות הכי פחות גרועה ביחס לסכסוך, אבל אסור להתעלם מהתוצאה. גם אם אתם לא מסכימים עם הטענה הזאת (כי קשה להודות בכשלון כזה גדול), המלחמה הביאה למצב שבו הרבה מאוד גורמים מעורבים בסכסוך וברצועת עזה. ישראל שבמשך שנים עשתה הכל כדי לשמר את המצב שבו הסכסוך הוא רק בילטרלי והיא מפעילה את עוצמתה היחסית מול הפלסטינים, לא יכולה להישאר פאסיבית.

הסכם סיום המלחמה (שחשפה גילי כהן מכאן 11) הביא למעורבות מצרית, טורקית, קטארית, אמירתית ואמריקאית ישירות בסכסוך ובעזה. יש אינטרסים של מדינות נוספות שלא ניתן להתייחס אליהן בביטול או רק להאמין שהפעלת כוח תנטרל את הבעיה המדינית. This is a new ball game. הפאסיביות הישראלית שירתה גם את הפוליטיקה הפנימית, כיוון שהיא אפשרה להימנע מהמחלוקות שנוצרות מהחלטות קשות. ממשלת בנט-לפיד אמרה ״הקפא מצב״ בסוגיות המחלוקת. הממשלה הבאה לא תוכל לעשות את זה, והממשלה הנוכחית תימנע מכך כיוון שאנחנו בשנת בחירות (אם נתניהו לא יחליט שזה הזמן לדהור לבחירות מהירות).

שלב ב׳ של ההסכם שטראמפ כפה על ישראל הוא כל כך עמום, עד כדי כך שיש בישראל גורמים שחושבים שאפשר לטשטש אותו בחזרה למלחמה. אני חושב שזאת משאלת לב, כמו משאלת ההגירה מרצון או שכונת השוטרים בעזה. בריחה מבעיות המציאות באמצעות חלומות. בהסתכלות קדימה הדבר היחיד שהממשלה הזאת עשתה זה להקים מנהלת הגירה פיקטיבית, מה שמעיד יותר מכל על חוסר הבנת המציאות שלה.
לאורך תקופה ממושכת חשבתי שאחרי הסכם הפסקת אש שיביא לסיום המלחמה רצועת עזה תהיה דומה ללבנון, שבה ישראל תוקפת בהיקפים עצומים. לא בטוח שמה שחשבתי היה מציאותי, אבל אני חושב שזה לא המצב עכשיו.

לבנון וסוריה

הימשכות המלחמה, הפגיעה העצומה בחזבאללה והקריסה של סוריה יצרו מצב שבו ישראל תקפה מאות תקיפות בלבנון וחיסלה מאות אנשי חזבאללה. אני לא חושב שיש מי שהעריך שזה יתאפשר כאשר הושגה הפסקת אש בנובמבר בשנה שעברה, בטוח שאני לא חשבתי את זה.

אבל, אני מעריך שזה לא מצב שיכול להימשך לאורך זמן (שוב פעם הנודניק התבוסתן הזה). התקיפות עצמן עוצרות את התהליך הפנימי שהתחיל בלבנון לפרק את חזבאללה, כיוון שהן מצדיקות את הצורך בעוצמה נגדית לישראל על מנת למנוע ממנה חופש פעולה להשתולל במרחב כרצונה. כבר עכשיו זה פוגע בתהליך הפוליטי בלבנון.

המכה שספגנו ב-7/10 כל כך גדולה שאיבדנו את היכולת להתמודד עם מורכבות החיים ושבעיות לא נפתרות רק בכוח ועוד יותר כוח, אלא בהבנה איך משלבים בצורה מידתית בין השניים. אנחנו כל כך מפחדים מעצמנו כי מידת ההבלגה שלנו עד ה-7/10 היתה טעות אסטרטגית קולוסאלית. כרגע אנחנו מתנהלים כאילו התשובה הנכונה היא ההיפך, אפס הבלגה ואיפוק. ההיסטוריה מלמדת שהתוצאה של גישה כזאת מביאה להידרדרות בטחונית ותגובת נגד.

מה קורה עם הניסיון להגיע להסדרה מסויימת עם המשטר הסורי החדש? האם עדיף לעשות את זה לפני שטורקיה מבססת את השפעתה בסוריה, מה שצפוי לקרות?האם אנחנו מוכנים לסגת מהמוצבים בשתי החזיתות לטובת הישג מדיני כלשהו?

צה״ל, מילואים, יחסי צבא-חברה

צה״ל נכשל כשלון נוראי ב-7/10 ולא תחקר את הכשלון בצורה רצינית. יש מספר תחקירים ראויים, אבל גם הם לא נגעו בסיבות היסוד לכשלון אלא בשגיאות טקטיות. בגלל שהכשלון הוא כל כך מכפיר עד היום אפילו לא הודח קצין או חייל על זה. מי שהלך הביתה זה בודדים, אבל יש אחרים שנכשלו, כולל כשלונות ערכיים בקרבות ה-7/10. המלחמה אפשרה לצה״ל לטשטש את זה, והמאמץ והגבורה שהושקעו אח״כ ראויים לכל שבח. איך מגשרים על הצורך לשקם את הצבא אחרי מאמץ כזה שכולל גם הישגים צבאיים ראויים, ובמקביל לטפל ביסודות הכשלון הנורא, אין לי מושג. אני האיש הכי פחות מתאים לזה, פיקוד זה לא החלק החזק שלי.

שיקום

ביום שאחרי הקרב, יסתובבו במדינת ישראל עשרות אלפי אנשים (אם לא מאות אלפים) שייאלצו להתחיל לעבד את מה שעברו. המדינה לא ערוכה למצב הזה. אני לא מבין בזה כלום, אלה סוגיות שעלו במלחמות אחרות כולל וייטנאם ואפגניסטן של האמריקאים. במקום מנהלת הגירה במשרד הבטחון צריך להקים מנהלת שיקום והצלה נפשית. כמובן שזה סתם סלוגן, אבל אני בטוח שחייבים מאמץ לאומי אדיר. זה נכון גם לטיפול במשפחות החטופים והחטופים עצמם, ובפרט בחללים שלא יובאו לקבורה בישראל, גם אם אלה מספרים קטנים.

מעמד ישראל בעולם

הנזק שנגרם לישראל הוא אדיר, זה לא נובע רק בגלל בעיית הסברה, אלא באמת בגלל דברים שעשינו במלחמה. ההרס שחוללנו לא היה רק משיקולים צבאיים וכדאי שלא נתחפר מאחורי ההצדקה העצמית הזאת (אני מבין שיש רבים שלא מסכימים איתי). נגד ראש הממשלה שלנו יש צו מעצר בבית הדין הפלילי בהאג. ה-7/10 הוציא מאיתנו פרץ נקמה אדיר, חלקו מוצדק כמובן, אבל חלקו היה בלתי נשלט ולא מנוהל ע״י מנהיגים שנתנו לו דרור ופעמים רבות גם הוסיפו שמן למדורה. אם רק נשב סביב המדורה ונתקרבן שהביקורת עלינו היא אנטישמיות, שזאת מסורת ישראלית עתיקת יומין (תראו כמה רחוק החרדים לקחו את זה על כל ביקורת). אין לי מושג אם צונמי מדיני נוסף לפנינו כשעזה תיפתח לעיתונאים וההרס שעשינו יתבהר, יכול להיות שהעולם יותר סלחני ממה שחושבים. אבל נזק כבד לתדמיתה של ישראל כבר נעשה, ומחיריו באים לביטוי בכל תחומי המצויינות של ישראל, שהם היתרון היחסי שמאפשר לנו לפרוח במזרח התיכון.

האתוס הציוני וערכי הבסיס

תהליך העיבוד והעיכול של חווית השנתיים האחרונות עוד לפנינו, אבל המלחמה הזאת פערה קרעים עצומים בתפיסות היסוד למהי מדינת ישראל, מה ערכי הבסיס שלה, למה אנחנו חיים כאן ביחד, והאם יש בזה טעם. אתם יכולים לחשוב עד מחר שהשמדת חמאס ו/או החזרת התנחלויות לגוש קטיף היא הדבר הנכון, אבל אתם לא יכולים להתעלם מהמשמעות של זה.

מדינת ישראל יוצאת מהמלחמה כשהקרע הפנימי שקרע אותה הוא מצד אחד עמוק יותר ומזוהם יותר ומצד שני נעשו בה חיבורים וקירובים שנבעו מהמאמץ המשותף במלחמה. איך מתעלים את זה גם לתהליך ריפוי, עיבוד וגם לדיון נוקב על ערכי היסוד המשותפים איני יודע. אבל זה אתגר הכרחי, כי לא ניתן להתעלם שמדינת ישראל הפקירה את אזרחיה, לא היתה שם בשבילם והממשלה אמרה למעשה שהיא מוכנה לוותר עליהם. ציבור רחב סבור שמי שאחראי להחזרת החטופים זה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שכפה את זה על ראש ממשלת ישראל. היחס לחטופים של נשיאי ארה"ב היה מחבק הרבה יותר מאשר ממשלת ישראל. זה שבר עמוק ביחסי מדינה אזרחים.