שאלה אסטרטגית

4 סיבות מרכזיות לדעתי הם הסיבה לכך שהאסטרטגיה הצבאית של ישראל היא "הפצץ וקווה לסיום" –
היעדר שאיפות טריטוריאליות; עלות/תועלת פוליטית; עלות/תועלת צבאית; עוצמתו של חיל האוויר.

במלחמות ישראל בעזה, ישראל הפציצה מהאוויר וירתה מהקרקע כמות עצומה של חימוש, עם הישגים מבצעיים דלים, ובכל פעם רק חיכתה שייגמר. כל פעם זה נגמר בורסיה קצת אחרת

זאת אינה הפסקת אש אמיתית עד שישראל מכחישה אותה. הציבור בישראל שוב שומע על הפסקת אש מחמאס ומהנחיות פיקוד העורף.

הקונספציה שהרשות תסכים לכל תתפוצץ. זה ברבור שחור כמעט מובן מאליו. לנסות לנבא כיצד יתפוצץ זאת אחת הטעויות הבסיסיות בניבוי ברבורים שחורים, זה יהיה יותר יצירתי ויותר מורכב ממה שאפשר לדמיין.
שיווי המשקל ישראל-רשות-חמאס עומד להשתנות, הזדמנות נהדרת לסיפוח.

ראשית שנות ה-2000 עד מלחמת לבנון השניה התאפיינו בכך שמהפכת החמ"מ הושלמה ויושמה ע"י ארה"ב במלחמה לשחרור עיראק, לשדה הקרב החדש של צה"ל היא לא התאימה. במקביל האינתיפאדה השניה ומשבר כלכלי שהובילו לקיצוצים בתקציב הביאו לכך שבמלחמת לבנון השניה צה"ל רק רצה להפציץ עד הפסקת האש. זה היה ארוך מהמצופה וחזבאללה כבר לא היה זה שפוגע רק בישובי הצפון בזמן שישראל ממשיכה כרגיל.

מקריות שכזאת. השבוע כתבתי על קונספירצית תפירת התיקים של הפרקליטות ובמקרה שמתי עיני על סיפרו של אבירם ברקאי "מעשה שלא היה" אותו

הצעדים של טראמפ לא צריכים להיבחן על בסיס האם הם מוצאים חן בעינינו כי הם נגד איראן, אלא האם הם מקדמים את היעד האמיתי, שאיראן לא תבנה פצצה גרעינית לעולם. אין חלופה שיכולה להבטיח את זה, לכן בכל החלופות יש סיכויים וסיכונים.

שנות ה-90 היו השלב השני של התפתחות אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום". היה זה העשור הראשון ללא מלחמות של ישראל.
שני מבצעים קטנים מול חזבאללה ביטאו תפיסה חדשה של מבצעי תגמול: הפצצות מהאוויר עד להגעתה של הפסקת אש סבירה, מלוות ברתיעה וחוסר תוחלת בהפעלת כוח יבשתי.

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'
סדרת פוסטים על הסיבות בגללן בישראל יש הימנעות מהפעלת צבא היבשה, והאסטרטגיה הצבאית שלה בעימותים הצבאיים ב-25 השנים האחרונות היא הפצצה של חיל האוויר בפתיחת המבצעים, והמתנה לסיום.

מאז נודעו תוצאות הבחירות, לפני יומיים, ראיתי לא מעט פוסטים משתאים: כיצד בחרו שוב בנתניהו גם אחרי החלטת היועמ"ש על