העימות עם פוטין אינו קרב הכרעה אלא סדרת עימותים קטנים, שבה לא מנצחים בכולם, אבל חשוב להפסיק להפסיד ברובם. השאלה היא האם חיפוש נקודת האיזון יכולה לספק תוצאה רצויה, בהינתן שהתחרות המרכזית של ארה"ב בראי ביידן, זאת סין.
במלחמת האזרחים בתימן נהרגו עד עכשיו יותר מ- 250000 אנשים, מתוכם יותר מ-110000 בלחימה, 12000 אזרחים וכ-150000 ילדים כתוצאה ממשבר הומניטרי מהגדולים בהיסטוריה, שהמלחמה חוללה. כל המאמצים של האו"ם להביא להפסקת אש נכשלו עד עכשיו.
עד כמה שזה ייראה מוזר בתוך הקטסטרופה שמתחוללת בתימן, קיימת אליטה מקומית שנהנית מהמצב, וזאת אחת הסיבות למבוי הסתום.
ביידן צריך להחליט בין שתי חלופות רעות באפגניסטן – לסגת ולקבל ביקורת על התבוסה; להשאיר כוחות לטובת סיכוי קטן להשגת הסכם בין הממשל לטליבאן
לישראל אין יכולת תקיפה אמינה באיראן, והיא לא תוכל לבנות כזאת – לא בהיבט היכולת הצבאית ולא בגילוי נכונות להוציא אותה לפועל. האם במצב הזה נכון להכין חלופה צבאית לתקיפת אתרי הגרעין באיראן? אני מתקשה למצוא את הסיבה. למי שטוען שאיראן מתכוונת בכל מקרה לבנות פצצה, אני ממליץ להשקיע את הכסף בהיערכות ליום הזה.
הלקח ההיסטורי מראה שבזמן הנוכחי, החלופה הריאלית היחידה למניעת התגרענות של איראן היא ע"י הסכם רזה, לא הסכם טוב, אבל הסכם שמשאיר את איראן תחת ה-NPT, וגורם לה להעדיף שלא לבנות פצצה.
ארה"ב תשמח לצמצם את הקשב שהיא מקדישה למזרח התיכון, אבל תיאלץ לעשות זאת בכל זאת. לא רק איראן על הפרק, ולדעתי התפיסה האזורית של ממשל ביידן לא תהיה נוחה לישראל במרכיבים רבים שלה.
ארה"ב צריכה לגבש אסטרטגית הכלה מול פוטין. אסטרטגית הכלה מהווה הזדמנות לחידוש שיתוף הפעולה עם בעלות הברית באירופה, ולקבלת תמיכה דו מפלגתית, בפרט לאור העובדה שאני מעריך שמול איראן יהיה עימות פוליטי בתוך ארה"ב. לרוסיה יש בעיות כלכליות אמיתיות וכוחה הצבאי קטן מכפי שנוטים לייחס לה בישראל.
מוקדי החיכוך יהיו בסוגית הסייבר והמאמצים הרוסיים לפגוע בסדר הדמוקרטי של מדינות המערב ומזרח אירופה, והיערכות לעימות עתידי באוקינוס הארקטי. המזרח התיכון יהיה סוגית משנה.
אחרי שחשבתם שאני צוהל ושמח על בחירתו של ביידן לנשיא ארה"ב, הגיע הזמן לניתוח ריאל פוליטיק של המציאות. אכן שמחתי
על ההבדלים בין 2011 ל-2020, לקראת שינוי המדיניות של ארה"ב בסוגיה האיראנית והמשמעות לישראל
השאלות המעניינות הן: האם לממשל ביידן תהיה דרך יצירתית לפרוץ את המבוי הסתום שיצרה אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי"? כיצד איראן תסלים את המהלכים, בהיבט הגרעין ואזורית? איזה חסות יתנו לזה סין ורוסיה? למרות שהסוגיה אולי לא בסדר העדיפות האמריקאי, ממשל ביידן ייאלץ להערכתי להשקיע קשב רב, בסוגיה האיראנית.
