מלחמת קבע
תפיסת הבטחון של ישראל דגלה בחתירה למלחמות קצרות לטובת התאוששות וצמיחה, אחרי שלוש שנים מצב המלחמה הפך לכרוני, ורבים סבורים שנכון להמשיך בו.
תפיסת הבטחון של ישראל דגלה בחתירה למלחמות קצרות לטובת התאוששות וצמיחה, אחרי שלוש שנים מצב המלחמה הפך לכרוני, ורבים סבורים שנכון להמשיך בו.
בשנה וחצי האחרונות נתניהו הגדיל את ההימורים ואת ההבטחות לנצחון גדול. אפילו הצלחות בשדה הקרב כמו מול חזבאללה ואיראן או החזרת החטופים לא היו מספיק גדולות כדי להחזיר את ההפסד של ה-7/10. נראה לי ששאגת הארי היה ההימור האחרון של נתניהו במלחמה
ישראל יצאה לשאגת הארי ובהמשך ללבנון על בסיס האופטימיות וההיבריס של ההצלחות בסיבוב הראשון מול חזבאללה ומול איראן. זה מעיד על כך שהכשלים בתהליכי החשיבה האסטרטגיים, שהיו בעיני חלק משמעותי בכשלון ה-7/10 שלא תוחקר (גם בצבא וגם ברמה הלאומית), נשארו
לראשונה, נלחמנו במשותף בקואליציה. כדי להפיל את המשטר באיראן זה היה הכרחי, וזה גם משדר עוצמה עכשווית. אבל יש לזה משמעויות לחופש הפעולה ומחירים בטווח ארוך.
ניהול אסטרטגי של מלחמה מחייב להימנע ממשאלות לב. לא הצלחנו לסגור שום זירה מזירות המלחמה גם אחרי שנתיים וחצי, ובכולן בסוף כפו עלינו הפסקת אש בלי שרצינו. יכול להיות שזה יותר נוח פוליטית, אבל זה משאיר טעם חמצמץ.
אנחנו תקועים ברצועת בטחון שמגנה בצורה מוגבלת מאוד ולא מספקת, אבל נאחזים בה כי נסיגה פירושה הפסד. אבל היא יוצרת מצב שבו שני הצדדים נמצאים במלחמת התשה מוגבלת, שאין לה תכלית אסטרטגית.
ה-7/10 גרם למדינת ישראל לתפיסה שנוכל להשיג בטחון רק אם נפעל כל הזמן למול כל איום; ההצלחות הצבאיות המרשימות יוצרות תחושה שאנחנו על קו ה-5 יארד, אם רק נמשיך עוד קצת יהיה טאץ' דאון; צה"ל מתקשה להיות שותף להערכת מצב שבה צריך לנהל סיכונים והדרג המדיני לא מקיים אותה בעצמו; ולבסוף, שמטרת המלחמה היא להקטין את כמות ההרוגים אצלנו ולא שלאויב יהיו הרבה הרוגים.
המתקפה של ארה"ב וישראל על איראן גוררת קשיים מבניים שמקטינים את הסיכוי לכך שיהיה הסכם בקרוב
התקיפה בקטר היא כשלון אסטרטגי שנובע מתהליך קבלת כושל, שהוביל אותנו גם ל-7/10
ישראל צריכה טיפול בתופעות הפוסט טראומטיות שלה, לא נראה שכרגע יש מישהו שמוכן לקחת אותנו לטיפול