דיסוננס קוגניטיבי – פרק ג': נקמה ומעגל הסלמה

מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי גורם לנו להצדיק החלטות שלקחנו.
אנשים בטוחים הרבה יותר שהסוס שעליו הימרו יזכה במרוץ, מאשר אלו שעמדו בתור לפני שהשקיעו את כספים.
כך גם מרגע שקנינו דבר מה, ערכו גבוה הרבה יותר לעומת ערכו בחנות. כאשר כהנמן וטברסקי בדקו זאת, הם גילו שאנשים יהיו מוכנים למכור מוצר שכבר קנו (למשל בקבוק יין) במחיר גבוה בהרבה ממחיר הקניה, מה שמכונה אפקט הבעלות (במקרה של בקבוק יין ביחס של פי 3).
לכן, כאשר בכוונתכם לרכוש דבר מה בעל ערך, אל תשאלו אנשים שעשו זאת לא מכבר, שכן אלו יהיו מוטים להסביר לכם מדוע הסוג שהם רכשו מצוין.

הצדקה עצמית משפיעה גם על רגשות הכעס שלנו, אבל בניגוד לדיעה הרווחת, (שנטמעה בפסיכואנליזה של פרויד) על כך שפריקת תסכולים ונקמה, הם מנגנונים בריאים שמסייעים לתחושה טובה יותר (אוורור), קיימים שלל מחקרים וניסויים בעשרות השנים שחלפו, שמראים את ההיפך.
המחקר הראשון שמצא זאת, היה מקרי. מייקל קאן ערך את הניסוי בזמן שהיה בלימודי הסמכה לפסיכולוגיה בהארוורד. הוא התחזה לטכנאי רפואי וערך בדיקה רפואית לסטודנטים (לחץ דם, דופק, הזעה וכו'). במהלך הבדיקה הוא הציק לנבדקים והעליב אותם. למחצית מהנבדקים נאמר שהם יכולים להתלונן על הבדיקה לממונים עליו, ואילו למחצית האחרת לא נאמר דבר. קאן ציפה (פרוידיאני), שהיכולת להתלונן תביא לכך שהכעס של הנבדקים יהיה קטן יותר, אבל קיבל תוצאות הפוכות לחלוטין. אלו שיכלו להתלונן הגיעו לרמות כעס גבוהות יותר, ולחץ הדם שלהם עלה לערכים גבוהים יותר. הסימפטומים גם נמשכו זמן רב יותר, ולחץ הדם ירד לאט יותר.
קרי, היכולת שלנו להתחשבן עם הצד השני, גורמת לנו לכעס רב יותר, כיוון שמנגנון ההצדקה העצמית שלנו עוזר לנו "להצדיק" את ההתחשבנות שלנו עם האחר.

במקרה הזה מדובר היה במחקר שבוחן מערכת יחסים חד-פעמית, אבל כאשר בוחנים מערכות יחסים רב-פעמיות מגלים שזהו מעגל הסלמה, שמגדיל את תחושות הכעס והשינאה לאורך זמן.
בניסוי "הקייטנים" לקחו שתי קבוצות אקראיות של ילדים בקיטנה, בשלב הראשון אפשרו לכל קבוצה גיבוש פנימי. בשלב השני יצרו ביניהם תחרות ספורט ותחושה של תחרות על משאבים (פרסים) ותוך פרק זמן קצר מאוד נוצרה עוינות רבה בין שתי הקבוצות שאלמלא הניסוי היתה מידרדרת לאלימות. בשלב השלישי היה נסיון לצאת מהעוינות שיחה עם מנהיגי הקבוצה כולל אנשי דת, אך ללא הועיל. רק כאשר יצרו לשתי הקבוצות אתגר לפעול למען מטרה משותפת, העוינות שנוצרה החלה לדעוך.

בראייתי, זה קשור גם לסכסוך הישראלי-פלשתיני. הפעלת אלימות הדדית מחייבת כל אחד מהצדדים להצדיק את מעשיו. זה מתחיל בהאשמת הצד השני שהוא התחיל באלימות, והוא האשם בסכסוך, ונמשך במעגלי הסלמה כבר מאה שנים לערך. זה נכון לטיעונים הסימטריים של שני הצדדים.
אפשר לטעון שבאוסלו "הוכחנו" שלא ניתן לפתור את הסכסוך הזה, אבל בעיני אוסלו הראה שניתן להביא להפחתת העוינות (וכך הראו מחקרי העומק על ישראלים ופלשתינים), ושנדרש תהליך ארוך, אך הוא נקטע באיבו (רצח רבין אינו הסיבה היחידה, הוא רק אחת מהן).
מנגנון ההצדקה העצמית ימשיך להזין את שני הצדדים, כך לכל נערה בת 14 עם מברג אנחנו חייבים לקרוא מחבלת, כדי להצדיק את האמירה שצריך לחסל אותה (סליחה לנטרל). הפלשתינים ימשיכו לראות בה גיבורה, לקרוא רחובות על שמה, ולראות בחיילי צה"ל והמתנחלים כובש אכזר, כדי להצדיק את האלימות מהצד שלהם.

זאת גם הסיבה שאיני סבור שניתן להגיע ל'הסכם שלום' עם הפלשתינים, ונדרש תהליך הדרגתי וארוך של הפחתת העוינות, השינאה ושאיפת הנזק ההדדית. בשונה מההסכמים עם מצרים וירדן, בהם האוכלוסיה לא היתה מעורבת באלימות, כאן חלקים רחבים משני הצדדים היו מעורבים במעגל האלימות ולכן המעורבות הרגשית רבה יותר.