בסדר הבינלאומי שהתעצב אחרי מלחמת העולם השניה בהובלת ארה״ב וברה״מ נעשתה הפרדה בין מלחמת מנע (Preventive) למכה מקדימה (Preemptive). מלחמת מנע זאת מלחמה יזומה ע״י צד כלשהו מבלי שיש סכנה ברורה ומיידית. פעמים רבות יוצאים למלחמת מנע בגלל מה שמכונה ״דילמת המחויבות״. כשאתה צופה שהזמן פועל לרעתך והאויב שלך מתחזק, וכשהוא יהיה מספיק חזק הוא יצא למלחמה נגדך. במצב כזה אתה מעדיף לצאת למלחמה היום לפני שמצבך יוחמר. כמובן, שההערכה הזאת היא יחסית, כי הרי גם אתה יכול להתעצם ולהגיע למלחמה במצב טוב יותר, אבל זה לפעם אחרת. הדוגמאות הישראלית הקלאסית למלחמת מנע זאת מלחמת סיני ב-1956.
ישראל ראתה את מצרים חותמת על העסקה הצ׳כית וחששה שלא תצליח לעמוד במרוץ החימוש, ובהתחזקות של מצרים בעולם הערבי. כתוצאה מכך חברנו לצרפת ובריטניה שהתחזקותו של נאצר פגעה במעמדם והלאמת התעלה פגעה בכוחן, ויצאנו למלחמת מנע במטרה להפיל את שלטון נאצר. היפנים עמדו בפני דילמה דומה ב-1941 והחליטו לתקוף בפרל הארבור, כיוון שהעריכו שמצבם יוחמר אם אמברגו הדלק האמריקאי יימשך, והם לא יוכלו להשתלט על מזרח אסיה. אגב, גם חמאס פעל ככה. הוא חשב שהתקדמות המו״מ של ישראל עם סעודיה והסכם שלום יחמיר את מצבו העתידי, ולכן העדיף להוציא לפועל את המתקפה ב-7/10.
מכה מקדימה זאת השאלה מי פותח ראשון במלחמה ברורה ומיידית, כשאתה פועל להסרת איום מיידי וברור. מלחמת ששת הימים היא כזאת, בסיני הצטבר כוח מצרי משמעותי, שיכול היה לצאת להתקפה במצב לא נוח לישראל ולכן בסופו של דבר אחרי תקופת המתנה בחרנו לתקוף ראשונים במבצע ׳מוקד׳. למרות שהיום ידוע שתהליך ההסלמה לא היה מתוכנן ע״י נאצר, והוא נגרר אחרי האירועים ולא בהכרח התכוון לפתוח במלחמה, אבל לענייננו זה לא חשוב. המלחמה היתה בלתי נמנעת וישראל בחרה לתקוף ראשונה.
לפי הדין הבינלאומי מלחמת מנע היא אסורה, ומכה מקדימה מותרת. זאת היתה אחת הטענות של ישראל כדי להצדיק את כיבושי 1967. עד תום המלחמה הקרה, היה שיתוף פעולה בין ארה״ב לברה״מ לאכוף את הנורמות של הסדר העולמי, כיוון שזה שמר על מעמדן כמעצמות העל ועל מרחבי ההשפעה שלהן, בתחרות הבין מעצמתית. אפשר לראות את זה בכך ששתי המעצמות פעלו לאכיפת הסדר העולמי דרך מועצת הבטחון ולסיום מלחמות שפרצו – הודו-פקיסטן; טורקיה-יוון בקפריסין; ישראל-מדינות ערב ב-67 ו-73. ב-1956 שהוזכרה למעלה ארה״ב כפתה על ישראל נסיגה חד צדדית, כיוון שראתה במלחמה ערעור על עוצמתה והשפעתה בעולם המערבי שהיא עיצבה אחרי מלחמת העולם.
כשברה״מ נפלה ארה״ב נותרה מעצמת העל היחידה. אחרי שסדאם חוסיין פלש לכוויית. בוש גיבש קואליציה של כמעט כל מדינות העולם, כולל מדינות ערב, כדי להראות שארה״ב ממשיכה לאכוף את הסדר העולמי. אחרי אולטימטום, הקואליציה תקפה את צבא עיראק מהאוויר, ואז אחרי 100 שעות של מתקפה קרקעית, הצבא העיראקי נסוג מכוויית בחזרה. בוש עמד בפני דילמה, האם לנצל את הנסיגה (כל צבא פגיע במיוחד בנסיגה) ולהמשיך לתקוף על מנת להביא לנפילת סדאם חוסיין אולם בחר לעצור בהמלצתו של פאוול, ראש המטות המשולבים.
ארה״ב בחרה ״באיפוק״ על מנת להראות שהיא לא מנצלת את כוחה כמעצמה היחידה. בפועל, בוש ממש קיווה שהמהלומה שסדאם ספג תביא לנפילת משטרו והתאכזב כשזה לא קרה. אבל כתוצאה מהמלחמה על עיראק הוטלו סנקציות חריפות, ומשטר פיקוח משמעותי שהביא לפירוק הנשק הלא קונבנציונלי שהיה לה, כולל תכנית גרעין בשלבים מתקדמים למדי.
אחרי 9/11 בוש הבן כבר התנהל אחרת. הוא יצא למלחמה מוצדקת באפגניסטן, אבל למרות שהבטיח שארה״ב לא הולכת לבנות אומה, לא היתה לו דרך לסגת מבלי להבטיח שהסכנות של אל-קעידה והטליבאן לא יחזרו. ארה״ב נשארה 20 שנה בניסיון לבנות אומה, ונכשלה.
המלחמה לשחרור עיראק כבר היתה משהו אחר, ממשל בוש אמנם השקיע מאמץ גדול לשכנע את הציבור האמריקאי ואת העולם שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית שמחייב לצאת למלחמה, אבל היום אנחנו יודעים שזה היה שקר, שסוכנויות המודיעין ריצו את דרישתו של המנהיג. הוויכוח האם המתקפה האמריקאית ״חוקית״ ליווה את המלחמה מתחילתה. ממשל בוש וארה״ב ניצלו את כוחם כמעצמת העל היחידה ויצאו למלחמת מנע, שמנוגדת לנורמה שארה״ב עיצבה ודין הבינלאומי שארה״ב אכפה. למעשה, זאת היתה נקודת התפנית לערעור מעמדה של ארה״ב ושל הסדר העולמי הליברלי שעיצבה.
ממשל בוש איים להפיל משטרים נוספים – את משטר קים בצפון קוריאה שהחליט להתגרען כדי להבטיח את שרידותו ולעומתו קדאפי שהסכים לוותר על פרויקט הגרעין שלו (שהפתיע את העולם) אבל ארה״ב ומדינות אירופה תרמו להפלתו בפרוץ האביב הערבי, שהיה תופעת ההמשך להפלת משטרו של סדאם חוסיין.
הסימנים שהסדר העולמי מתערער המשיכו כשפוטין תקף את גיאורגיה ב-2008, אבל יותר מכך כשהפעיל מבפנים מתקפה של מליציות באוקראינה וסיפח את קרים ב-2014, מה שהיווה הפרה בוטה של הסדר העולמי של אחרי מלחמת העולם שאוסר על מדינות לכבוש שטחים (לכן פוטין ערך משאל עם ולמעשה הכיבוש היה ללא פעולה צבאית התקפית). אובמה לא עשה עם זה הרבה (קצת סנקציות חסרות משמעות), וסדק גדול נוסף נפער בסדר העולמי. הקדנציה הראשונה הכיאותית של טראמפ שערער את נאטו ותמך בדיקטטורים הנוראים של העולם ביחד עם הנסיגה של הדמוקרטיות בעולם היו העדות הסופית לכך שהסדר העולמי קרס.
המלחמה של רוסיה באוקראינה שנפתחה בפברואר 2022 היתה העדות לכך. מלחמה גדולה ראשונה באירופה מאז מלחמת העולם (בניקוי מלחמות הבלקן של שנות ה-90, שהביאו להקמתן של מדינות לאום חדשות בהתפרקות יוגוסלביה). המתקפה של אזרבייג׳ן והטרנספר של תושבי נגורנו-קראבך היא עדות נוספת לכך שהסדר העולמי הישן איננו עוד.
ישראל פתחה במלחמת מנע מול איראן ב-13 ביוני, מבחינת הסדר העולמי הישן ספק רב אם זאת מלחמה ״חוקית״. לא היה על ישראל איום מיידי וקונקרטי שאיראן עומדת לתקוף אותנו, וקיומו של פרויקט טילים לא מצדיק לפי החוקים הישנים פתיחה של מלחמה כנגד מדינה. הרי אם זאת המשמעות, קיומו של חיל האוויר הישראלי הוא סיבה מוצדקת לתקוף את ישראל.
אין בכוונתי לעסוק בשאלה האם איראן באמת היתה בדרך לפצצה, איני יודע, אבל אין לשאלה הזאת תשובה ברורה, ואני חושב שהדיון שהתקיים עד עכשיו בשאלה הזאת הוא בוודאי לא מספק. הניסיון של הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק מחייב אותנו לראייה ספקנית בסוגיות מודיעיניות כאלה, מה גם שהשפעתו של ראש הממשלה על הערכות מודיעין אסטרטגיות כבר ניכרה בעבר (וראש אמ״ן שמגיע לבית המשפט להסביר למה ראש ממשלה שנסע לביקור בניר עוז לא יכול להעיד לא משרה אמון). לכל הפחות עושה רושם שקהילת המודיעין במערב לא מספקת הסכמה חד משמעית לגבי שאלה זו.
מה שאני רוצה להצביע עליו הוא שסוגיית הלגיטימציה של המתקפה הישראלית לא זוכה לעיסוק נרחב. זה לא שאין בזה עיסוק בכלל, התפרסמו בעולם מאמרים וחוות דעת בעניין, וכמובן שיש מחלוקת בעניין. בישראל הדיון כמעט ולא קיים, גם כי ישראלים כמובן חושבים שלישראל מותר לעשות כל שעולה ברוחה, אבל המומים מהאפשרות ההפוכה וגם כי מקבלים בצורה מוחלטת את עמדת מערכת הבטחון שאיראן היתה בדרך לפצצה. אותה מערכת בטחון שהעריכה שלסדאם יש נשק להשמדה המונית ב-2003. בכל מקרה, אם יצאנו רק כדי לפגוע בגרעין תוך כדי הפעולה היא התרחבה בהרבה, כולל איומים של שרים בממשלה לפגוע במשטר האיראני וכולל תקיפות על תעשיות איראניות וסמלי שלטון.
עיתונאים לא שואלים את טראמפ את השאלה הזאת, אפילו לא כשלפני המלחמה הוא אמר: או שאיראן תסכים לעסקה או שיתקפו אותה (ישראל כמובן). רוב הישראלים מכירים את העובדה שלא ביצענו מכה מקדימה ביום כיפור כיוון שגודלה התחייבה לקיסינג׳ר וממשל ניקסון שישראל לא תתקוף ראשונה. תחת טראמפ העולם הישן שבו שאלת הלגיטימציה לגבי יציאה למלחמה כבר לא קיימת. זה אותו טראמפ שהתעלם לחלוטין, ואפילו האשים את זלנסקי בכך שפוטין פתח במלחמה לא חוקית ולגיטימית נגד אוקראינה.
גם סיום המלחמה משקף סדר עולמי חדש – טראמפ הודיע לשני הצדדים שהם צריכים לסיים. אני מניח שעם האיראנים הוא היה בתקשורת דרך קטאר, ועם ישראל הוא היה בקשר עם נתניהו. אבל כשישראל רצתה להגיב על הטילים האיראנים האחרונים הוא צייץ שזה לא מקובל ובמקביל הורה לנו להחזיר את המטוסים. מבלי לפרק את האו״ם, טראמפ פירק את הסדר העולמי שהאו״ם הוא המקום שבו המעצמות מנהלות את המלחמות העולמיות ומגיעות להסכמות.
הסמכות של טראמפ להורות על תקיפה באיראן נתונה במחלוקת – פתיחה במלחמה צריכה לעבור את אישורו של הקונגרס. יש על הנושא דיונים ממלחמת קוריאה, דרך וייטנאם, ועבור במלחמות בעירק ואפגניסטן. כאשר נשיאים הסתבכו במלחמה, שאליה יצאו ללא אישור הקונגרס הם שילמו על זה מחיר פוליטי.
טראמפ השקיע הרבה להשגת לגיטימציה לתקיפה בקרב תומכיו, ובעיקר בקרב הזרם הבדלני, וזה הצליח לו כיוון שזה היה נקודתי (אחת הסיבות שהיה לו חשוב לסיים את המלחמה), אבל גם בתקיפה בתימן הוא לא קיבל אישור של הקונגרס. אחת הסיבות שחתך את הפסדי המלחמה הזאת היו שהעלויות שלה הן כאלה שחייבו אותו באישור.
