אסטרטגיה

ביידן צריך להחליט בין שתי חלופות רעות באפגניסטן – לסגת ולקבל ביקורת על התבוסה; להשאיר כוחות לטובת סיכוי קטן להשגת הסכם בין הממשל לטליבאן

לישראל אין יכולת תקיפה אמינה באיראן, והיא לא תוכל לבנות כזאת – לא בהיבט היכולת הצבאית ולא בגילוי נכונות להוציא אותה לפועל. האם במצב הזה נכון להכין חלופה צבאית לתקיפת אתרי הגרעין באיראן? אני מתקשה למצוא את הסיבה. למי שטוען שאיראן מתכוונת בכל מקרה לבנות פצצה, אני ממליץ להשקיע את הכסף בהיערכות ליום הזה.

הלקח ההיסטורי מראה שבזמן הנוכחי, החלופה הריאלית היחידה למניעת התגרענות של איראן היא ע"י הסכם רזה, לא הסכם טוב, אבל הסכם שמשאיר את איראן תחת ה-NPT, וגורם לה להעדיף שלא לבנות פצצה.

הלקחים האסטרטגיים ממלחמת אזרבייג'ן-ארמניה על נגורנו-קאראבאך. על הדומה והשונה מישראל.

מדוע המשטר באיראן לא צפוי לקרוס בגלל הסנקציות דרך ניתוח כיצד עובדות דיקטטורות ודרך זה להבין יותר את איראן, מבלי לדבר יותר מדי על איראן.

ארה"ב תשמח לצמצם את הקשב שהיא מקדישה למזרח התיכון, אבל תיאלץ לעשות זאת בכל זאת. לא רק איראן על הפרק, ולדעתי התפיסה האזורית של ממשל ביידן לא תהיה נוחה לישראל במרכיבים רבים שלה.

ארה"ב צריכה לגבש אסטרטגית הכלה מול פוטין. אסטרטגית הכלה מהווה הזדמנות לחידוש שיתוף הפעולה עם בעלות הברית באירופה, ולקבלת תמיכה דו מפלגתית, בפרט לאור העובדה שאני מעריך שמול איראן יהיה עימות פוליטי בתוך ארה"ב. לרוסיה יש בעיות כלכליות אמיתיות וכוחה הצבאי קטן מכפי שנוטים לייחס לה בישראל.
מוקדי החיכוך יהיו בסוגית הסייבר והמאמצים הרוסיים לפגוע בסדר הדמוקרטי של מדינות המערב ומזרח אירופה, והיערכות לעימות עתידי באוקינוס הארקטי. המזרח התיכון יהיה סוגית משנה.

אחרי שחשבתם שאני צוהל ושמח על בחירתו של ביידן לנשיא ארה"ב, הגיע הזמן לניתוח ריאל פוליטיק של המציאות. אכן שמחתי

הצבת יעדים כמותיים חדשים, וחזרה על אותה אסטרטגיה שוב ושוב, לא תביא לתוצאות שונות. בעיות לא נפתרות בפקודה.

על ההבדלים בין 2011 ל-2020, לקראת שינוי המדיניות של ארה"ב בסוגיה האיראנית והמשמעות לישראל