מלחמת 7 באוקטובר

ניהול אסטרטגי של מלחמה מחייב להימנע ממשאלות לב. לא הצלחנו לסגור שום זירה מזירות המלחמה גם אחרי שנתיים וחצי, ובכולן בסוף כפו עלינו הפסקת אש בלי שרצינו. יכול להיות שזה יותר נוח פוליטית, אבל זה משאיר טעם חמצמץ.

אנחנו תקועים ברצועת בטחון שמגנה בצורה מוגבלת מאוד ולא מספקת, אבל נאחזים בה כי נסיגה פירושה הפסד. אבל היא יוצרת מצב שבו שני הצדדים נמצאים במלחמת התשה מוגבלת, שאין לה תכלית אסטרטגית.

ה-7/10 גרם למדינת ישראל לתפיסה שנוכל להשיג בטחון רק אם נפעל כל הזמן למול כל איום; ההצלחות הצבאיות המרשימות יוצרות תחושה שאנחנו על קו ה-5 יארד, אם רק נמשיך עוד קצת יהיה טאץ' דאון; צה"ל מתקשה להיות שותף להערכת מצב שבה צריך לנהל סיכונים והדרג המדיני לא מקיים אותה בעצמו; ולבסוף, שמטרת המלחמה היא להקטין את כמות ההרוגים אצלנו ולא שלאויב יהיו הרבה הרוגים.

המתקפה של ארה"ב וישראל על איראן גוררת קשיים מבניים שמקטינים את הסיכוי לכך שיהיה הסכם בקרוב

התקיפה בקטר היא כשלון אסטרטגי שנובע מתהליך קבלת כושל, שהוביל אותנו גם ל-7/10

ישראל צריכה טיפול בתופעות הפוסט טראומטיות שלה, לא נראה שכרגע יש מישהו שמוכן לקחת אותנו לטיפול

העובדה שלא התקיים דיון על מה המלחמה , הביאה לכך שהסיום נכפה עלינו, ואין לנו חופש הפעולה. ישראל ששאפה לסיים מלחמות מהר בגלל הכלכלה, הפכה להיות גורם מפריע לפיתוח מדינות האזור, שכבר לא מוכנות להיות מדינות כושלות.

אתגרים ראשוניים ביום שאחרי המלחמה אם אכן הסתיימה: עזה והסכסוך הפלסטיני; לבנון וסוריה; צה"ל, מילואים ויחסי חברה-צבא; שיקום; מעמד ישראל; האתוס הציוני

טראמפ, ישראל, קטאר, טורקיה, סיום המלחמה – ההסכם, חמאס, הפוליטיקה הפנימית בישראל והחטופים