20 שנה לנסיגה מרצועת הבטחון – להילחם בשביל כלום
לרגל חגיגות 20 שנה לנסיגה מלבנון ישראל רוגשת. כאן 11 שידרו סדרה נהדרת על הנוכחות של ישראל בלבנון של ישראל רוזנר, יצא ספר של חיים הר זהב, סיפורי לוחמים נוגעים ללב מועלים בקבוצת פייסבוק מרגשת, שר הבטחון הנחה להקים צוות לבחון הענקת אות ללוחמים באותה תקופה, ואהוד ברק נתן ראיון לאורי מילשטיין במעריב.
זה מה שאני למדתי משלל התחקירים על 18 שנות נוכחות בלבנון. אמ;לק – ישראל לא מקיימת הערכת מצב אסטרטגית, נמנעת ככל האפשר מדיון על חלופות ומשתדלת לדחות ככל הניתן החלטות שעלול להיות להן מחיר מיידי (אותו עדיף לא לשלם, גם אם המחיר העתידי יכול להיות גדול יותר). השיח הבטחוני מעוצב רק ע"י גורמים מטעם ומוצג לציבור בשיטת "כל חלופה אחרת מלבד הנוכחית היא נוראה". הציבור בתמורה מהנהן.
מזווית הסתכלות "קרה" בלי רגשות, כל עוד מתים קצת חיילים, ואין בזה נזק פוליטי, אל תבלבלו אותנו עם החלטות קשות. כיוון שההרפתקאה בלבנון היא תולדה של ממשלה ימנית, ייתכן וקוראי הימניים יחשבו שאני מנסה כאן להגיש כתב אשמה כלשהו, אין לי עניין בזה, באמת. אני חושב שזאת תופעה אנושית שאין לה זיקה פוליטית. לאלו שמשוכנעים שהגישה הנכונה לחיים נמצאת רק בצד שלהם, אין מזור, אני מקווה שרוב האנשים אינם כאלה. הצהרתי לא פעם שאני סברתי שלסגת מלבנון זאת טעות, כך שאיני חשוד בפוזיציה בדיון הזה.
לראיה, היעדר קיומה של הערכת מצב אסטרטגית מלווה את ישראל מיום הקמתה, כך שלא מדובר על משהו פוליטי.
אם בראשית ימיה של המדינה הנסיבות שבה הוקמה ישראל, והאיום הקיומי שהיה על שרידותה היו נימוק ראוי מדוע בישראל אין ראיה לטווח ארוך והסתכלות אסטרטגית, מאז שאין איום כזה, הסיבה לדעתי אחרת. שורש העניין הוא בזה שבמודע או שאל במודע הכל נסוב סביב הויכוח הפוליטי על עתיד השטחים. כל בעיה נידונה לדיון במשקפיים כיצד זה משפיע על התפיסה האסטרטגית שאנחנו לא מוכנים לדון בה על עתיד יהודה ושומרון. זה אוטם כל יכולת לדיון רציונלי.
"ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה מוגבל, שכן גם אם יש ביכולתה להצביע על הכיוון הנכון, אין בידה לספק לנו מידע מפורט על תנאי הדרך. לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה עלינו להימנע, וזאת על-ידי כך שהיא מצביעה על השגיאות הנפוצות שהמין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב (ב.ה. לידל הארט)
אחרי תמצית הלקחים, הנה מה שמצאתי בסדרה "מלחמה ללא שם" שהביאוני למסקנות אלו. הכשלים המערכתיים שמנעו דיון אסטרטגי על החלופות לישיבה ברצועת הבטחון חוזרים על עצמם, מה שמשליך על האופן שבו כדאי לעצור ולבחון חלופות שונות בנוגע לאתגרים האסטרטגיים של ישראל (גרעין איראני, נוכחות איראנית בסוריה, חיזבאללה, חמאס בעזה, הרשות הפלסטינית ועוד).
הפיגוע בצור (נובמבר 82)
עד הסידרה לא ידעתי שצה"ל תחקר את הפיצוץ במפקדה בצור כתאונה של בלוני גז. למעשה עד היום זאת הסיבה הרשמית.
90 אנשים נהרגו, מדינת ישראל הכריזה יום אבל והיתה צפירה של דקה, ממה שכנראה היה אחד מפיגועיו הראשונים של חיזבאללה. אבל ישראל טייחה (כנראה), כי אחרי סברה ושתילה, ואחרי חיסול התקווה להמליך נשיא לבנוני מטעמנו (באשיר ג'ומייל חוסל ע"י הסורים) אי אפשר היה לספוג עוד מהלומה שכזאת. אז עדיף לחקור ולמצוא שזאת היתה תאונה מצערת.
תודעה ומצפון
קפלינסקי אומר בפרק הראשון: "לא חשוב מי האויב קראנו לכולם מחבלים". הפעלת אלימות מעיקה על המצפון, כדי להשקיט אותו צריך למצוא הצדקה, מחבלים, טרוריסטים הם כינויים שעוזרים להשקיט את המצפון. כך ניתן להכשיר בקלות רבה יותר מהלכים שעלולים לעורר שאלות.
עם תחילת הפיגועים צה"ל החל לעשות מעצרים, בדיוק כמו שהוא פעל בשטחים. אבל לבנון אינה דומה לשטחים בשיאו גודלו הגיע אחד ממחנות העצורים, אנצרייה ל-5400 עצורים, רובם ללא סיבה ממשית. אבל אם הם מחבלים זה נשמע ממש צודק והגיוני. התוצאה היתה כמובן התעצמות השינאה לישראל, מה שסייע לחיזבאללה להתארגן ולהפוך ברבות השנים לארגון החזק בלבנון.
האם חיזבאללה היו מחבלים? לא ממש. האם פלסטיני שדוקר חייל צה"ל עושה מעשה טרור? לא ממש. האם זה מקל על התודעה כדי להפעיל "אלימות"? בודאי.
הכי מסוכנים זה הטיפשים החרוצים
החלטת הנסיגה של ממשלת ישראל היתה שצה"ל ייערך לאורך הגבול ומשם ייגבה את צד"ל. זאת הפשרה הפוליטית המינימלית שהושגה לאור אילוצי המערכת הפוליטית של ממשלת אחדות שבה אחד הצדדים הוא זה שהוציא את ישראל למלחמה.
למציאות יש דינמיקה אחרת. חיזבאללה התחיל לפגוע בצד"ל, צה"ל קיבל אחריות לסייע לצד"ל ולכן פגיעה בצד"ל היתה בעקיפין פגיעה בישראל. זה גרר את ישראל לסייע יותר לצד"ל, שמצידו הפך ליותר חלש כדי שצה"ל יסייע לו יותר (בדיוק כמו שהיה לארה"ב בוויטנאם). זה הוביל את צה"ל לשבת דרך קבע ברצועת הבטחון כדי להבטיח את שרידותה.
כמו הצפרדע בסיר, אם תבשל אותה מעלה מעלה, היא תתרגל, כך צה"ל הפך מעורב קצת יותר כל פעם. המון החלטות נכונות נקודתית ברמה הטקטית של אנשים טובים וחרוצים אבל בלי הגיון מערכתי, יכולות להוביל לתוצאה לא רציונלית אסטרטגית. אם לא מקיימים הערכת מצב שיטתית לא ניתן להבין שזה מה שקורה לך.
"שמעתי גם על אותו גנרל גרמני אשר סיווג את הקצינים, כנראה קציני הצבא הגרמני, בסיווג כל-כולל אחד. הוא אמר: "אני מסווג את קציני בארבעה סוגים – הנבון, השוטה, החרוץ והעצל. כל קצין ניחן בשתים מתכונות אלו. הנבונים והחרוצים מתאימים לתפקידי מטה גבוהים; אפשר להפיק תועלת גם מאלה שהם שוטים ועצלים; האדם הנבון והעצל מתאים לתפקידי הפיקוד הרמים ביותר, הוא ניחן במזג ובאיתנות עצבים הנדרשים בשביל להשתלט על כל מצב שהוא. אבל זהו שהוא גם שוטה וגם חרוץ מהווה סכנה מיידית ויש לסלקו תיכף ומיד". (זכרונות פילדמרשל מונטגומרי)
כשאין מטרה זה בסדר כל עוד המחיר נמוך
ארגונים נוטים להישאר בנקודת נוחות כל עוד אין משהו שגורם לחוסר נוחות. אז מתו כמה חיילי צה"ל כל שנה, זה לא היה מספיק כדי לשנות את הקונספציה. זה לא מספיק בשביל לעורר את המחלוקת הפוליטית הכרוכה בדיון על הנוכחות של צה"ל בלבנון. 20 חיילים בשנה לא מזיזים לאף אחד.
אבל לא היתה לזה תכלית.
היו כאלה שהרימו שאלה, עמירם לוין שאל את רבין בכמה הרוגים נצא מלבנון (בעזרת הגרף המצורף) רבין ענה לו "אלוף צפון, תדאג שיהיו כמה שפחות קטיושות וחדירות, וכמה שפחות הרוגים". או בקיצור, יש לי דברים חשובים יותר, איני מתכוון לעסוק בזה.
קונספציות מתקבעות גם כאשר מקיימים תהליכי הערכת מצב סדורים. בשנת 1996 קיימה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) הערכת מצב וממנה עלה שהמצב ברצועה גרוע. אבל איזה קצין יודה שהוא לא יכול למלא את המשימה? האמת שאין כזה, זה יעלה לו בקידום, אבל טוב שכך. צריך לזכור שיש לזה מחירים. דרך אגב, זה מראה שקריסת רצועת הבטחון לא נבעה מהקמת ארגון ארבע אמהות, אלא קרתה באופן טיבעי.
מהערכת המצב הזאת ניתן ללמוד, שזה לא בגלל ארגון ארבע אמהות לישיבה ברצועה לא היתה תכלית, הן רק פוצצו את המורסה.
פטריוטים מול בוגדים
"זונה של ערפאת"
"אתן שתי דיביזיות שריון לסורים ולאיראנים"
"שלי סמרטוטוביץ, ארבע סמרטוטות, אורנה סמרטוטונה"
מוכר לכם? כאשר קשה לנמק פטריוטיות הופכת למפלטו של הנבל. כאשר לא רוצים לקיים ויכוח פוליטי לשם מה, זאת הופך להיות מבחן נאמנות. זאת לא המצאה חדשה של העשור האחרון, וזה לא ייחודי לישראל. כאשר אתם משוכנעים שהדיעה שלכם פטריוטית יותר, תזכרו את לבנון. הדבר העיקרי שהשתנה בחברה הישראלית, הוא שיש הרבה יותר מזה והרבה פחות נכונות לדון. הכל נחלק לימין או שמאל, ואת המצב לא ניתן להעריך בצורה שכזאת.
למי שמעוניין להבין דוגמא אישית מהי, תשמעו את עמירם לוין, הוא הזמין אותן והקשיב להן, לא פחד ולא השפיל מבט.
בזמנו כתבתי על כך שזאת אחת הסיבות המרכזיות בגללן קשה לסיים מלחמות. בישראל זה ישר קשור לשטחים. תמיד יש קושי לסגת, כי יש בזה תחושת הפסד.
שינוי מדיניות מתאפשר כאשר מתחלף שלטון
בשנת 1998 העביר נתניהו החלטה בממשלה שישראל תיסוג מלבנון, אבל נתניהו לא היה יוצא מלבנון כי הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר הפוליטי. עובדה שהוא גם לא יצא. הטענה שלו היתה שהוא מוכן לצאת רק כאשר יוסגו סידורי בטחון מתאימים. אבל דיון אסטרטגי ראוי, היה מבהיר שאין מי שיעניק לישראל את סידורי הבטחון הללו, וזה גם לא היה סביר לחשוב שיהיו כאלה.
אמנם הסכם עם סוריה היה הקלף היחיד להשגת סידורי בטחון, אבל מנהיגי ישראל רק פלרטטו עם הרעיון לא האמינו בו בלב שלם (בלי קשר לויכוח האם שלום עם סוריה היה שווה את המחיר). ניתוח חלופות אמיתי היה מחייב מנהיגים להעריך האם בכוונתם באמת להגיע להסדר, או שזה מנוף לדברים אחרים. למעשה הקלף היחיד שעזרתו אפשר היה להשיג סידורי בטחון, היה צ'ק שלא ניתן להפקיד.
בסוף אהוד ברק, ורק הוא, הוציא אותנו מלבנון. היכולת שלו לעשות את זה נובעת מכך שעול ההישארות עד אותו רגע, לא היה "באשמתו", אלא באשמת קודמיו. אחרי שאתה מכהן פרק זמן בקדנציה שנסיגה נתפסת כהודאה בטעות של המדיניות שלך. לכן, מנהיגים חדשים שלא אשמים במצב, יכולים לפעול לפתרונו ביתר קלות. אייזנהאוור סיים את מלחמת קוריאה. ניקסון את וויטנאם. בוש לא היה מוכן להודות בכשלון בעיראק. זה נכון גם לישראל.
בסופו של יום בישראל אין הערכת מצב אסטרטגית ראויה, כיוון שהכל נחלק לימין VS שמאל, כשעתיד השטחים מרחף מעל. הנסיגה מלבנון אינה עניין של ימין או שמאל, ישראל מעולם לא התכוונה לספח את השטח. "שמאלנים" רבים האמינו בלב שלם שחייבים להישאר ברצועת הבטחון ואסור לסגת.
זה לא שאני סבור שניתן לתקן את זה בקלות, אבל אם יש לקח שכדאי לקחת מהנסיגה מלבנון הוא שויכוח פוליטי גם על סוגיות רגישות, צריך להישאר מתוך אמונה ששני הצדדים רוצים במצב עתידי טוב יותר ולא שבכוונת אחד מהם להרוס את המדינה.
אבל ישנן סיבות נוספות, יסודיות ומעמיקות יותר, למכשלות המנהיגותיות הללו, שאותן אפשר לייחס לפסיכופאתולוגיה של ארגונים צבאיים. המכנה המשותף הוא חרדה. אחד ממאפייניו של השירות הצבאי מצוי בכך שהעונש על טעות חמור מן הגמול על הצלחה… התוצאה הסופית של נטייה זו לעבר אכיפה שלילית היא, שהחשש מפני כשלון, ולא התקווה להצלחה, הוא הכוח המניע השולט במקבלי ההחלטות, וככל שגבוה הדרג כן חזקה השפעתו של תמריץ זה, שכן אז האובדן יהיה גדול יותר. (נורמן דיקסון / הפסיכולוגיה של השלומאליות בצבא)
בישראל, שהשיח האסטרטגי שלה "צבאי" ולא אסטרטגי, העקרון חורג מגבולות הצבא.
עמר.
קראתי את דבריך ולהלן תייחסותי:
קיים קושי טבעי בכל ארגון לעשות "עצירה" מהיום-יום ולבחון את המפה, האם השתנו האילוצים? האם התוכנית עונה על הצורך? וכפי שכתבת בפוסט אחר "כלל היד העומדת" – לרוב אין תשובות חותכות כי המציאות מורכבת ודינאמית. זה קורה גם במדינה בחשיבה של האסטרטגיה צבאית , באסטרטגיה גאו-פוליטית ('יחסינו לאן?' עם טורקיה כאשר ארדואן עלה לשלטון), בחברות עסקיות כאשר יוזמה או מאמץ עיסקי לא מבשיל כצפוי (חברה משקיעה במוצר חדש, אבל עלויות הפיתוח מתרחבות והמוצר עוד לא בשל לצאת לשוק – האם לזרוק לפח את ההשקעה או להוסיף עוד תקציב ?)
לצערי, וגם כפי שכתבת בבלוג שלך, חשבון הנפש המקצועי – הערכת מצב (בלשון הצבא) לא נעשתה כנדרש: לא בבחינת המצב ולא באומץ הניהולי של שינוי כיוון או לפחות בהתאמת הפעילות בכדי שתענה על הצורך הבסיסי שלשמו נכנסנו ב 82.
לדעתי סיפור לבנון הוא תמונת מראה מעוותת, סוג של יקום מקביל מסרט אימה, של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה:
1) מהסידרה המצויינת "מלחמה בלי שם" אפשר לראות שישראל ניסתה ליישם את אותו מודל "כיבוש ושליטה" שהיא יישמה בגדה וברצועה: נוכחות צבאית+מנהל אזרחי. על לבנון אמרו בזמנו שכדי לכבוש אותה מספיקה תזמורת צה"ל, כך שנראה שיישום הכיבוש שם יהיה משחק ילדים. בפועל הסתבר שהלבנונים קשוחים ואכזריים הרבה יותר מתושבי הגדה והרצועה, ובתוך 3 שנים ישראל התקפלה מרוב המדינה עם הזנב בין הרגליים.
2) הרומן עם צד"ל התחיל עוד בשנות השבעים ונשא היגיון כלשהו כל עוד התחוללה בלבנון מלחמת אזרחים. לאחר מכן, בשנות התשעים, זה התרחב גם לבני משפחות חיילי צד"ל שעבדו ולמדו בישראל, וגם ללובי פוליטי (שהבולט בו היה סגן שר הבטחון דאז אפרים סנה) שדאג לאינטרסים של צד"ל. צד"ל היא הגירסה הלבנונית למתנחלים (ובהיות ערבים קל יותר להפקיר אותם).
3) הנקודה העיוורת הענקית בנוגע לסיפור לבנון הוא העשור של השהות ברצועת הביטחון לאחר סיום מלחמת האזרחים במדינה: ישראל היתה צריכה לסגת מדרום לבנון ברגע שהמלחמה ההיא הסתיימה. בפועל ישראל תיחזקה מגרש משחקים ענק שבו היא אימנה את חיזבאללה, המיליציה היחידה שנשארה חמושה לאחר סיום המלחמה. חיזבאללה הוא לא גזירת גורל ואויב בלתי נמנע אלא איום שניתן היה למנוע. הלוואי שעיתונאי כלשהו יתחקה אחרי הפרוטוקולים של ממשלות ישראל בין 1990 ל 1995 (לכל הפחות) ויבדוק אם מישהו שם חשב שצריך להסתכל על לבנון כמדינה ריבונית, ואם נושא הספונסרינג של צד"ל עלה שם.