אסטרטגיה

יכולת לקדם את הקשרים עם מדינות ערב בניתוק מהבעיה הפלסטינית מבורכת מצד אחד וחרב פיפיות מהצד השני, וזה קשור למגמות עומק אזוריות: היחלשות מעמדה של ארה"ב וחשיבות המזרח התיכון.

על הקשיים לסיים מלחמות כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת קוריאה

ישראל צריכה לחשוב על מדיניות חדשה במידה שביידן ייבחר בנובמבר כיוון שסביר שלא תימשך המדיניות של טראמפ. כדאי שנגבש תפיסה שלא דוגלת רק במה אנחנו לא מוכנים, אלא גם במה כן. ככלל, לאיראן יש אינטרסים שלא לבנות פצצה, ועל המרכיב הזה צריך לעבוד. המשמעות היא שההשפעה האזורית של איראן תגבר, לא רק בזכות ייצוא הנפט. פוטנציאל הצמיחה האיראני הוא מקור לדאגה עבור ישראל, ואני חושב שזה יהיה שגוי להאמין שהסטגנציה שנכפתה על כלכלת איראן תימשך.

האם היה אירוע, האם הסתיים, איזה מסכנים ההורים, הצהרה דו ראשית, אינטרסים במב"מ, מלחמה עם חיזבאללה והיעדר קור רוח.

ישראל חייבת לשנות את המגמה שבה חיזבאללה יכול להרגיש חופש להגיב מידתית ללא תחושת איום משמעותית. אנחנו צריכים להצליח לפגוע במי שמנסה לפגוע בנו, ולהותיר את זה מוגבל. המציאות הפוליטית והכלכלית בישראל אינה מאפשרת לנו חופש פעולה למלחמה, בפרט שנכון להיום ישראל נלחמת לתפיסתי על תיקו אסטרטגי

1. הפעלת הצבא חייבת להיות מחוברת למדינאים 2. זה לא ויכוח בין ימין לשמאל 3. הרתעה זאת עצלנות מחשבתית 4. צה"ל מתכונן למלחמות במנותק מהמציאות

הפרדיגמה של תיקו אסטרטגי, התאפשרה כיוון שהאיום היה מוגבל. הנזק מרקטות לא עלה על יכולתה של ישראל לצמוח כלכלית.
ישראל חייבת לחזור לשולחן התכנון ולחשוב על המשמעויות לקראת העשור הקרוב. זה מהלך לאומי שמחייב את ממשלת ישראל לעסוק בו.

ישראל נמצאת בנקודה הכי גרועה אסטרטגית למהלך הסיפוח ביחס ל-15 השנים האחרונות. איני סבור שזה ישפיע על הדיון הפוליטי, כיוון שזה לא מתקיים ממילא (מישהו יודע מה התכנית?). הסיפור שזאת הזדמנות היסטורית הוא אשלייה.

מלחמת המפרץ מציפה 2 בעיות גדולות בסיום מלחמות – המעבר בין סיום המבצע הצבאי לשלום שאחרי והיעדר תמונת הכניעה כפי שהיתה על המיזורי.

חשוב לדבר גם על האריטקטורה של מערכת היחסים ולא רק על הפרטים הטקטיים