איראן

בשנה החולפת המגמות האזוריות היו שליליות מבחינתה של ישראל, אני חושב שזה צפוי להימשך בשנים הקרובות. זה מחייב את ישראל לקיים היערכות אסטרטגיות חדשה, אבל זה בלתי אפשרי במציאות הפוליטית הנוכחית.

כדאי להסתגל למציאות שלא יהיה הסכם עם איראן וגם לא תהיה תקיפה באיראן, לא של ארה"ב ולא של ישראל.
זה לא אומר שאיראן צפויה להיות מדינה גרעינית

הסבירות לחזרה להסכם נמוכה, איראן תמשיך לקדם את תכנית הגרעין וזה לא יזכה לתשומת הלב שישראל רוצה, בישראל יהיה רעש על תקיפה כי זה מאפשר בנוחיות לתת תקציב נוסף לצה"ל, והמחאות באיראן עשויות להיות גורם משמעותי.

הסכם הגרעין הוא חלופה גרועה, גרועה מאוד, למעט החלופות האחרות. השאלה האסטרטגית היא: איך מרסנים את הדהירה הגרעינית של איראן?

האירוע המכונן של הסדר העולמי מאז תום המלחמה הקרה יעצב מחדש את מאזן הכוחות העולמי. ישראל זקוקה לארה"ב, ויכול להיות שלאור גודל האירוע ניתן לגייס מחדש את ארה"ב למזרח התיכון כיוון שהמאבק העולמי הולך להשתנות.
צריך להיות עיוור כדי לא להבין את הצורך האסטרטגי ואת גודל ההזדמנות.

העשור הקרוב במזרח התיכון: כולם נגד כולם, קואליציות אד הוק ומאבקי כוחות. עליה במעורבות סינית ורוסית, והכל על רקע חוסר הסדר העולמי והמאבק הגובר בין המעצמות.

ישראל צריכה להתמודד עם המציאות, שהאיראנים לא חוזרים להסכם, ממשיכים שיחות ומפתחים גרעין, מבלי שהחליטו לבנות פצצה.
הגבינה הישנה, של זעקות נגד ההסכם תוך הנאה מפירותיו זזה. איראן לא תתפרק מגרעין.

לאור מאמרו של נתניהו החלטתי לבחון את 7 ההחלטות של נתניהו בסוגיה האיראנית במבחן התוצאה.
היציאה מההסכם צמצמה את יכולת התמרון האסטרטגית למניעת פצצה ע"י השפעה על כוונותיה של איראן, לאור ההתקדמות הגרעינית והשיפור במצבה האסטרטגי של איראן. אם עד 2012 היה ניתן לצייר קו קוהרנטי שעומד מאחורי המדיניות של ישראל, ההחלטות הקובעות מאז אינן כאלה.

המטרה של מדיניות היא ליצור את המציאות האסטרטגית הטובה ביותר האפשרית, ולא עצם ההשתתפות במשחק. ישראל חזרה על אותן טעויות בשלושת הצמתים שהיו לפניה בסוגיה האיראנית. הגיעה העת להכיר במציאות ולהתחיל לתכנן מדיניות חדשה שצופה פני סוף העשור הנוכחי, כי אתגר הגרעין האיראני לא עומד להיעלם.