ישראל צריכה לשאול את עצמה איך היא מקדמת אינטרסים באמצעות קטאר, ולא איך היא כועסת על קטאר, כמפלט מכך שעוד לא הושג נצחון מוחלט. התקיפה בקטאר נכשלה לא בגלל שלא הצלחנו לחסל את צמרת חמאס, אלא בגלל שלא היתה בה תבונה מדינית ולכן התוצאה קצרת הטווח שלה, היא שדרוג המעמד של קטאר ופגיעה בזה של ישראל.
לראשונה בתולדות מדינת ישראל ממשלת ישראל הטילה על צה״ל משימה, מבלי שיש הסכמה ושקיפות על מה המטרה
גם בלי לכבוש את עזה וגם אם המלחמה מסתיימת מחר, אין לצה"ל חיילים כדי לקיים את הבט"ש הדרוש ממנו אחרי המלחמה. בכל הגבולות נצטרך להגדיל את הסד"כ. אין לזה היתכנות בכוח האדם הנוכחי של צה"ל, ולא ניתן לעשות זאת באמצעות מילואים.
סוגיית החטופים משרתת את השלמת ההפיכה המשטרית – מעניקה זמן להשתלט על מוקדי כוח נוספים, והיא מאפשרת את הכשרת הציבור לכך שזכויות וחיי אדם ניתנים לפגיעה. בהמשך זה יהיה פחות נורא כשהשלטון יפעיל אלימות נגד מתנגדיו, לקראת מערכת הבחירות הגורלית המתקרבת.
המלחמה מול חזבאללה היא הכי קרובה להכרעת מלחמה מהאוויר, אבל זה כולל את השפעתו המכרעת של מבצע הביפרים ואת מלחמת ההתשה שקדמה לה, בדיונים עתידיים על בניין הכוח, התפיסות והתכניות של צה״ל.
האשליה שעוד כוח יביא את חמאס להחזיר חטופים ולהסכים להיות מושמד ע״י ישראל היא אוקסימורון
אני מעריך שההחלטה לחזור למלחמה היא החלטה קובעת שמובילה אותנו לדרך ללא מוצא. החלון האסטרטגי להחזרת החטופים נסגר, ואין לדעת מתי יפתח שוב
ה-7/10 פגע במדינת ישראל בגלל סיבות תרבותיות של תהליכי קבלת ההחלטות בכלל ובסוגיות בטחון בפרט. תרבות קשה לשנות, בפרט כאשר אנחנו חיים במציאות פוליטית מקוטבת ובעידן שבו אחריות איבדה את משמעותה. כמו שזה נראה כרגע, הסיכוי שנתקן משהו קטן, והמשמעות היא שהסיכונים שהמחדל הבא יתפוצץ גדולים.
סיכום ראשוני לאור מה שנראה תחילת הסוף של מלחמה השבעה באוקטובר.
חמאס וחזבאללה לא הושמדו, אבל ההצלחות של צה"ל יצרו הזדמנות להוביל מדיניות שתחליש אותם בטווח הזמן הארוך,
